כל החיים שלי פחדתי מהמוות, אבל לא בצורה טבעית כמו שהנושא
עולה לראש של אנשים מדי פעם, אלא ממש התעסקתי בזה. הנושא עלה
לראשונה באיזו הלוויה שהקשתה עלי לישון, כי ממש חששתי שלא
אצליח להתעורר; זה המשיך שהפסקתי לצאת מהבית מתוך חשש שקיים
סיכוי לא רע בכלל שייקרה לי משהו ברחוב, בין אם בתאונת דרכים
או בפעילות חבלנית עוינת.
אחרי שכבר הצלחתי להירדם ולצאת לרחוב, לא הייתה לי בעיה
להתמודד עם הסיכון; אבל כמה חיילים כבר מוטרדים מקץ החיים שלהם
בכל פעם שהם הולכים לישון?
זה גם לא נושא שיכלתי לדבר עליו עם מישהו בכל העולם, כי אף אחד
לא הכיר אותו אישית; אולי זו בדיוק הייתה הבעיה וידעתי שכל
קצין בריאות נפש  שדיברתי איתו על הנושא פשוט שיקר לי.
מחוסר ברירה,  התאהבתי במוות ובמקום להתחמק ממנו כמו כל בן
תמותה החלטתי לחבק אותו באהבה ולא להתעמת איתו כמו איזה דון
קיחוטה.
כתבתי איזה פתק לא מעודן שמיענתי לכל מאן דבעי,  בו הסברתי את
העניין וציינתי שאם אני נשאר בחיים מצולק ומעוות, מוטב שיהרגו
אותי.

אז קפצתי לכביש החוף מהגשר של הרב מכר ונחתתי בדיוק לפני
אוטובוס.

כל מה שהוא הרגיש היה שהצוואר שלו מסתובב בשנייה ומאותו הרגע
הוא כבר מת. הוא המשיך להתלות בגלל התנועה על החלון של
האוטובוס במשך 50 המטר הקרובים, כשבערך כל העצמות של צד גופו
נשברו בכמה מקומות ושיפדו את איבריו הפנימיים.
סביר להניח שכמות כזו של כאב הייתה מכניסה את המוח שלו לסחרור
וגורמת לאיבוד הכרה, אולם למזלו הוא נפטר.

"אז מה קורה שמתים?" - מקושקשת כותרת על עלון קטן :
אתה נכנס לטיולית קטנה, נוסע 50 מטר וכמה זקנים מחלקים לך תיק
שי של האגודה למען המתים, משם מובילים אותך בחיוכים לאולם גדול
מאוד עם קיטבג ואתה עולה על בגדים מכובדים. יש שם אנשים מכל
הסוגים ומכל המינים וכולם מתו בפעם הראשונה, להפתעתם. כמה ימים
אתה ישן באוהל ואז קצין מיון מכונף מוסר לך את השיבוץ שלך
בצבאות אדוניי בהתאם לנתונים האישיים שלך ואתה נשלח לטירונות,
בהצלחה!".