קמה הרוח והשתובבה,
הציקה וצבטה,
סנטה וצחקה,
בכתה ורקעה ברגליה,
עד אשר התרציתי.

עמדה הרוח והסתכלה,
הריעה מהצד,
צרחה מהנאה,
שרקה בעוצמה
ולבסוף פיהקה.

ואתה שואל בכעס -
"אינך יכולה לרסן אותה?"
"אינך יכולה לחנך אותה?"
אני מביטה ועיניך מאשימות
אך זו לא אני,
זו הרוח.
אתה שופע רצינות יותר מתמיד,
צועק כפי שמעולם לא צעקת,
(אולי חוץ מהפעם ההיא)
ודורש דרישות נדרשות.
אך איני יכולה לעשות דבר
זו
הרוח
וכשהיא רוצה דבר-מה
איני יכולה שלא לתת.
כי אין אדם
אשר לא יחטא.
כי אין אדם
אשר ירסן את הרוח.

ואתה, תמים כתינוק מגודל,
אתה הצדיק אשר נעדר
מהמפקד הגדול של העיר.
בשעה כה גורלית,
נעלמת
כלא היית
בשל תפילת ערבית.