חמש וחצי בבוקר. היא נהגה לספר לי תמיד את הספור שלה על איך
שהיא תמיד אהבה אותו וכמה החיים שלה בלעדיו הם חסרי תכלית. אבל
למרות הכל תמיד היה משהו חסר, היא הייתה אומרת שמידי פעם בער
בה מבפנים לצאת, לברוח היא הייתה קוראת לזה.
אני זוכר שיום אחד היא עזבה באמצע הלילה, אף אחד לא שמע או ראה
כלום ואז למחרת בבוקר היו שמועות ברחבי העיר ש"חרב הקיסר"
נגנבה באישון לילה. תמיד ידעתי שזו היא אבל לא סיפרתי לאף אחד.
לאחר שבוע בערך הגיעו חדשות מהעיר הגדולה שלוחם גדול הגיע לשם
והרג המונים חפים מפשע. הייתה לי תחושה טובה לגביה, היא תמיד
ידעה להסתדר.

באחת מהפעמים שיצאנו למסע לא יכולתי להתאפק, רציתי למדוד את
כוחותיה האמיתיים. שלפתי את חרבי וניסיתי להכות אותה בהפתעה.
ללא מאמץ מיותר ובמהירות בלתי משוערת היא אנסטנקטיבית בלמה את
המכה והעיפה אותי ממנה, נפלתי לאדמה בהדף אדיר. לאחר מכן היא
התנצלה ונסתה לשכנע אותי שהיא לא פעלה בכוונה, שסתם היה לה מזל
והמכה יצאה טובה, שזה ממש לא בסדר שאני מעמיד אותה בכאלה
מבחנים.

פחדתי ממנה, פחדתי ממנה יותר מכל דבר אחר. אבל אהבתי אותה יותר
מעצמי.

לאחר שהיא חזרה כעבור חודשיים לערך, מצבה היה מדאיג והיא כמעט
ולא יכלה לזוז. במשך שבועות היא שכבה במיטתה וצברה את כוחותיה
מחדש. כשיכלה לדבר תמיד הייתה אומרת שזו הפעם האחרונה שהיא
תברח, שזו הייתה טעות עוד מההתחלה שנתתי לה להתקרב אליי. ידעתי
שהיא לא מתכוונת לדבריה, ידעתי יותר מזה שזו לא תיהיה הפעם
האחרונה שהיא תיסע.

בפעם השנייה היא העירה אותי לפני שיצאה ואמרה לי שהפעם היא גם
לא תחזור, האמנתי לה.
לא עצרתי אותה מללכת.
"חלומות אמיתיים תמיד מתגשמים, אושר אמיתי נמצא עמוק בלב,"
אמרתי. היא חייכה.
יותר לא ראיתי אותה. מידי פעם היינו שומעים על גיבור גדול
שעושה שמות ברחבי הארץ. היה נחמד להאמין שהיא עדיין בחיים.

והנה אני עומד מול מותי הדוחק ונושף לי בערפי, הדבר היחיד שאני
מתחרט עליו הוא שנתתי לה ללכת.
כנראה שטעיתי, כנראה חלומות אמיתיים לא מתגשמים.