בעיניים מבועתות, היא שולחת
מבט ארוך אחרון,
אל העיר שבה גדלה כילדה,
אל אנשיה, שהיו לה אחים.
אישה מושך אותה בידה,
ממהר אותה להימלט,
והיא, נכמרת,
אינה יכולה להסיר את מבטה,
מנוף העיר המדברית,
מקסם חולותיה,
מרוחותיה.
והיא נטמעת בה,
בחום השמש היוקדת,
כנערה מאוהבת.
והיא מביטה בה,
בחמלה,
השמורה לאישה ביום לידתה.

רק לפני מספר שנים,
השחית המבול את הארץ.
וכי כמה יכולה אישה לשאת?
ועתה בני אימה מניסים אותה,
אל ארץ לא נודעה.

והיא ניצבת שם עדיין,
קפואה במבטה,
מביטה לסדום בת-עין,
כנוטרת ילדיה שלה.
רקויאם לאישה אחרת,
שנגעה בהרים ושתקה,
שלא יכלה להימלט מאלה,
ונותרה בם עדות חיה.