גדלתי במשפחה די נורמלית; אבא, אימא ואח, או לפחות כך חשבתי,
כשעוד הייתי מחזיקה בובה כזאת או אחרת, ומתבוננת בשלל הצעצועים
שלי; הייתי בעיקר עושה זאת כשהיו נועלים אותי בחדר בין 2 ל-4.
עדיין לא ברורה לי הסיבה לנעילה, אבל הערכתי שהדבר קשור לכך
שאני רבה עם אחי כל פעם.
סבתא שלנו התחילה לקחת אותנו לפסיכולוגית פעם בשבועיים,
ומכריחה אותנו לדבר על בעיות כאלה או אחרות. תמיד הייתי שותקת
בשיחות האלו, הן נראו לי מיותרות לגמרי, אנחנו משפחה רגילה,
אין על מה לדבר. אחרי כמה ביקורים סבתא נראתה נואשת, ולקחה רק
את ההורים שלי לביקור אצל הפסיכולוגית, ואני ואחי היינו נשארים
לבד בבית. אחי היה אז בן 14, והיה מתנהג כאילו הוא יודע הכול.
תמיד היה מתנפל עלי וצועק, אבל הבנתי אותו. "הוא מתבגר" כך
אמרו לי כולם וכך הבנתי. אם אני אגדל להיות כזאת תוקפנית, אני
מעדיפה להישאר ילדה קטנה לעולם.
ערב אחד כשאבא לא חזר כרגיל, החלטתי להצטרף לאמי ואחי שהיו
בסלון לראות טלוויזיה.
"איפה אבא?"
"אבא בעבודה" ענתה אימא.
"לא הוא לא" אמר אחי.
"אימא, איפה אבא?" שאלתי שוב.
"אבא בעבודה" אמרה אימא, והסתכלה על אחי במבט משתק.
"לא הוא לא. עד מתי תתני לה לחיות בבועה שלה?!"
"תשתוק" אימא אמרה.
"נכון! תשתוק" אמרתי.
"את... את... תשתקי. אין לך מושג מה עובר פה על המשפחה הזאת.
את יושבת בחדר שלך משחקת לך בבובות הקטנות והוורודות שלך ובכלל
לא מזיז לך מה קורה פה!
אבא שלך הוא חתיכת מסומם שהרג את עצמו היום, ואימא שלנו... הו,
אימא! אימא שלך חתיכת אלכוהוליסטית ששותה בלי הפסקה כשאת לא
רואה! זה המשפחה המסוממת והמחורבנת שלך! תפתחי את העיניים,
ילדה קטנה! אבא הלך והוא גם לא יחזור, ותכף ייקחו גם את
אימא!"
"יאיר, תשתוק!" אמרה אמי.
"את לא תגידי לי לשתוק! מגיע לה לדעת! כל הזמן מתרצים לה את
הכול!"
הוא פנה אלי "את צריכה לדעת!"
"אתה לא... אתה לא צודק" אמרתי.
"בטח שאני צודק".
"אתה לא!" צעקתי, והלכתי לחדרי במהירות כזאת שנראתה לי יותר
כמו ריצה.
סגרתי מאחוריי את הדלת ושכבתי על המיטה.
הייתי שבורה מאז. לא דברתי עם אף אחד.
כעבור כמה שבועות לקחו את אימא לאנשהו ואותי ואת אחי הפרידו,
ומאז לא ראיתי אותו. נשלחתי לפנימייה בדרום הארץ, ושם ביליתי
את שאר 12 שנות חיי. אנשים נראו כמבינים שם, אבל אני חושבת שאף
אחד לא יוכל לתקן את הבועה שלי, שניפץ אחי, והייתי צריכה אותה,
במיוחד אז, כשהרגשתי בודדה ואנשים החלו התרחקו ממני כששמעו על
סיפור חיי.
התחלתי להשתגע. לא יכולתי יותר, הייתי חייבת מישהו לדבר איתו.
חוץ מדף הנייר והעיפרון לא היה אף אחד שיוכל לבלוע את המילים
שהשמעתי. התחלתי להסתובב עם כמה חבר'ה שנראו נחמדים, אבל עכשיו
אני מבינה שהייתי צריכה למנוע את החברות איתם, אבל הייתי
נואשת, הייתי חייב בני אדם שלא היו נרתעים רק מלהביט בי.
אחרי זמן מה שהסתובבתי איתם, הם החלו לתת לי משימות מוזרות,
שאילו ידעתי מה משמעותם קודם, לא הייתי עושה אותן. אבל לא
הייתה לי ברירה.
עשיתי מה שעשיתי, ואני מצטערת על כך.
הייתי טיפשה מדי, סגורה בתוך כדור תמימות, בועה חדשה שנוצרה.
"אני לא זוכרת כל כך איך הגעתי לכאן, אבל אני זוכרת שהרגע
האחרון, לפני הזיכרון של התאוששות בחדר שהאנשים עם החלוקים
הלבנים נכנסים ויוצאים כל הזמן מחדרי, ממלמלים את המילה
"משוגעת", היה מראהו של אחי מצית סיגריה".