[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נץ השחר
/
מיני-גורו

מוקדש ליום הולדתו של א.ח.מ.
אישיות חשובה מאוד, בשבילי לפחות.




חזרתי. לא משנה מה הגורו אומר, לפעמים פשוט נדמה שההחלטות
החשובות באמת בחיי התקבלו עוד בטרם הגעתי לעולם הזה. אומרים
שילד בטרם נולד, בעודו ממתין לסלקציה בכניסה למועדון הכלל
עולמי, לומד את כל התורה כולה, ובאותה הזדמנות חוטף מהמלאך
הממונה פליק קטן מעל השפה העליונה. שחלילה לא יזכור את מה
שלמד, כי אז - מהי מטרת בואו? אני כנראה חטפתי מהמלאך מכות
רצח. אין עוד דרך להסביר את כל המידע המיותר הזה שהגוש האפור
בראשי מחזיק.

להשאר רווק, לחגוג את החירות, לשקוע בלימוד עצמי ואחרים,
להשקיע בפיתוח הגוף והנפש, לבחור בדרך חיים רב גונית חסרת
מונוטוניות בה כל יום קורה משהו מעניין. ואולי עדיף בדיוק
להיפך. למצוא את האחת והיחידה, לנסות להתחבר אליה מנטלית ולא
רק פיזית. אולי נחליט להתחתן, ונשכור דירה קטנה בדרום העיר,
ולא יהיה לנו רכב כי נצטרך לממן את הלימודים שלה לתואר ראשון
בסוציולוגיה ואת לימודי הבת שעוד רגע עולה לכיתה ה'. ניסע
באוטובוסים למרות הפיגועים, ונאכל פלאפל בשכונה אצל אבנר ולא
נסתובב סתם במרכז העיר, בגלל שלנסוע בתחבורה ציבורית זה די
מספיק כדורים ברולטה הרוסית הזו.

הרבה שאלות ומעט מענה. בגלל זה הייתי חייב לנסוע להודו ולפגוש
את הגורו מהטמא, עליו סיפרה לי האקסית-שלא-הייתה-לשעבר שלי.
"הוא עושה נפלאות לנפש, אתה תראה שתחזור אדם חדש ללא דאגות
וספקות...", כך היא הבטיחה לי, ואני רק הבטתי בווילון הכתום
אותו היא כרכה מסביב לגופה ובקרחת הנוצצת בשמי הקיץ של ישראל
וחייכתי. אבל בגילי, ניסיתי כבר הכל. וחשבתי לעצמי, אולי הסיוע
תמיד היה בהישג יד, מתחת לאפי. ואז מטר של קלישאות: אם לא
יועיל - גם לא יזיק, ועדיף להצטער על דבר שעשית מאשר על משהו
שפיספסת.

"מה אברך לו, במה יבורך? זה הילד? שאל המלאך". הגורו לא דיבר
הרבה. בעצם, לא דיבר בכלל. כשנכנסתי אליו הוא ישב ישיבה מזרחית
במרכז החדר עם גבו לכניסה, מכונס כולו בתוך עצמו ושקוע בדבר
מה. "מתפלל", חשבתי לעצמי, והנחתי את התרמיל שלי בצד והתיישבתי
לצידו. הגורו הרים את ראשו והטה את צווארו לכיווני, כמו שניסה
להביט בי מקרוב בלי לקום מהרצפה, וחייך. חיוך של שמים וארץ
שיוצא כולו מהלב דרך העיניים. איך אומרים, חיוך שובה? אז כנראה
שבאמת הפכתי לאסיר.

ניסיתי לחקות אותו בתנועותיו והליכותיו. חיקיתי את הדרך בה הוא
אוכל את האוכל המועט שלו, את הדרך בה הוא מטפל בפרחים שליד
המקדש, ואפילו את האופן בו הוא מדליק את מקלות הקטורת הריחניים
שהזכירו לי את סיני שוב ושוב.

כך חלפו עברו להן שנתיים תמימות. התייעצויות שקטות מילולית,
ולרוב אף חסרות קול. לעומתן, הרבה שעות של עבודת כפיים ולימוד
אהבה כפשוטה וככללה. אפשר לומר שהפכתי בעצמי למיני-גורו.

לא סיפרתי למהטמא על כך שאני עוזב, כמו שלא סיפרתי לו גם שום
דבר אחר על חיי. ביום הטיסה, ארזתי את המזוודה היחידה שהבאתי
איתי, ויצאתי רגלית לכיוון הכביש המוביל לשדה התעופה. בלי לומר
להתראות, כמו שגם לא אמרתי שלום. אפילו לא הצטערתי שלא אמרתי
"תודה", למרות שהתפלאתי שמצפוני לא גרם לי לסבל רב מדי בעקבות
החלטה זו. לפעמים התודה האמיתית למורה היא לראות את התוצאות
בשטח.

בישראל חזרתי למנטליות הרגילה שהכרתי, אך הפעם הצלחתי לראות
אותה מבחוץ. רציתי לדעת שאני לא כמו כולם כאן, שאני יכול אחרת.
לאחר שישנתי כמעט ברצף מספר ימים (לתקן את הג'ט-לג מהטיסה),
כדי לא להשתגע יותר מדי על הימים הראשונים, ולהשאר תחת השפעתו
של המורה הרוחני שלי, הרמתי טלפון למירי. שיחה שהזכירה לי מה
בדיוק השארתי מאחוריי כשעזבתי לפני שנתיים בלי להודיע. המבטא
האיטלקי החמוד הזה, שמשאיר ניחוח של רומא גם כשהיא עוזבת את
החדר.

נפגשתי איתה בבית קפה שכונתי קטן, שידוע באינטימיות ובביתיות
שלו, כמקום היחידי בעולם שבו שתי התכונות השונות כל כך יכולות
להיפגש על כוסית של קפה איכותי. היא סיפרה לי שאחרי שנעלמתי
ונאלמתי היא סבלה המון. במשך חצי שנה לא יצאה מהבית וכל הזמן
חשבה עליי. רק כעבור הזמן הזה הצליחו החברות שלה לשכנע אותה
לצאת קצת. "אניוויי דארלינג", היא אומרת לי ושולחת יד לעבר
השיער שנפל על עיניה, "אני אישה נשואה עכשיו. פלוס ילדה!" והיד
שרק הרגע יישרה את השיער בתנועה תמימה מראה לי כרגע טבעת יהלום
גדולה. "קוראים לו גדי, והוא מנכ"ל גדול ביי-טק", היא עושה לי
היכרות מילולית עם בחיר ליבה, בצורה שדי משתמעת לצד אחד -
לגרום לי לקנא ולהצטער על שעזבתי. "בסדר מירי", אני אומר לה
ולוגם את הלגימה האחרונה של הקפה, מביט בצורה העגומה המזכירה
שושנה דרוסה שנוצרה בתחתית הכוס, "אבל האם את מאושרת?" בלי
כעס, בתנועה חדה, שלפתי שטר כסף מהכיס והנחתי אותו על השולחן,
ובשקט יצאתי החוצה.

"מה אברך לו, במה יבורך? זה הגבר? שאל המלאך". כיום אני כבר
סוגר חצי שנה בבית, בה לא יצאתי עם שום בחורה. מעניין אם הגורו
היה מעוניין בהתנזרות קיצונית עד כדי כך. סיפרו לי שמירי כבר
חצי שנה נמצאת בהודו, שם היא מחפשת את עצמה אצל אחד, שקוראים
לו מהטמא משהו. כנראה שאף אחד לא סיפר לה שלפעמים, ממש לפעמים,
התשובה נמצאת ממש מתחת לאף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הניתוח הצליח,
החולה מאט
דיימון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/04 2:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נץ השחר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה