הוא צפה באש הבוערת בעוד היא ריצדה ורקדה מול עיניו, הגיצים
נוחתים על החול האפור שמתחת לרגליו ונכבים במהירות. התצוגה
הנפלאה של הצבעים הבוהקים ריתקה אותו בכל פעם מחדש.
וויל נשען אחורנית על בול עץ והרים ראשו בכדי להביט בכוכבים
לרגע, וכשלא מצא דבר מעניין בהם, הוא חזר להביט באש ונאנח
בכבדות. האש תמיד הזכירה לו את חברו הטוב משכבר הימים, דין:
הוא בער בנחישות, הוא היה כה זוהר, כה נפלא; כל מי שפגש נפל
תחת כישופו הבלתי מובן. גם וויל רצה להיות בקרבתו, להרגיש את
חומו. הוא כל כך רצה לגעת בו.
אך כמו האש, לו וויל נגע... הוא ייכווה. יישאר סימן.
מתי הוא התחיל להרגיש כך, בכלל?
חלפו ארבע-עשרה שנים מאז פגש את דין בבית הספר היסודי, בכתה
א', שתיים-עשרה שנים מאז שהפכו לחברים הכי טובים, שלוש שנים
מאז... שהוא התחיל לאהוב.
הוא עטף את זרועותיו מסביב לגופו, לפתע קפוא. הוא זכר שמאז
ומעולם היה מוקף בבנות, אך מעולם לא נמשך אליהן. אבל מצד שני,
ברוב השנים שהן היו סביבו הוא היה רק ילד.
הוא זכר איך לעיתים היה מרגיז את דין, לפעמים אפילו מנסה לגרום
לו להרגיש נחות. תמיד אמרו לו שהוא הטוב מכולם, הכי טוב...
ואפילו חברו הטוב לא יכול להיות טוב ממנו, להשתוות אליו.
לבסוף הוא התבגר. אותן בנות שהקיפו אותו לאט-לאט נעלמו מחייו,
ולאט-לאט הוא התחיל לאחות את היחסים השבורים שהיו להם- פחות
יהירות, יותר תמיכה.
וויל עיקם מצחו במחשבה. הוא בקושי פגש את דין בימים אלה,
ועדיין...
אש. הוא בער כמו האש בה צפה... עמוק בפנים.    
בהתחלה, כשמחשבות על דין היו צצות בראשו מדי פעם, הוא ניסה
לנדות את המחשבות האלה. פשוט לא ייתכן שהוא... כמותם. שהוא
שונה. ולילה אחד, כשהוא היה לבד וכשהיה לו קר, וכשחשב על דין
והרגיש מן חמימות בפנים, והוא לא יצא מראשו... וויל החליט
לבדוק את העניין.
אז הוא חשב עליו... והוא פעל. הוא היה גבר, אחרי הכל. וכשהוא
סיים ורעד, ידו פתאום רעדה והוא הרגיש עייף - הוא הבין...
והוא בכה, והוא הכחיש... והוא פעל שוב. הוא הרגיש בעננים.
הוא היה מאוהב.
הוא היה... שונה.

וויל שיחק באין משים בענף עץ בידו, מסובב אותו בין אצבעותיו עד
שהוא נשבר ונפל לארץ, והוא תהה מתי יזכה לראות את דין שוב. הוא
היה צריך לפגוש אותו, לראות אותו, לדבר אתו, לשמוע אותו...
וויל נאנח בייאוש וקבר ראשו בידיו. עד כמה שאהב את ההרגשה
החמימה וההתרגשות הכבושה בכל פעם שחשב על דין, הוא שנא אותה,
תיעב אותה.
בגלל שפשוט לא יכול להיות שדין יאהב אותו בחזרה. כמו האש; ניתן
לאהוב אותה, אך אם תעז להתקרב יותר מדי היא תדחה אותך, תזהיר
אותך, ואם בכל זאת נגעת בה...
תיכווה...
אהבה זו לא הייתה כמו אהבה רגילה, שתעשה משהו נחמד וייתכן
שהאדם השני יאהב אותך פתאום. לא, האדם השני חייב להיות... שונה
כמוך, כדי לאהוב אותך בחזרה.
וויל עטף זרועותיו מסביב לגופו בשנית. הו, כמה הוא היה זקוק
להיות נאהב... וככל שראה את דין פחות, כך הצורך הזה התגבר. הם
בחרו בדרכים שונות בחייהם, הם גרו באזורים שונים. כשוויל למד-
דין עבד, כשוויל ישב- דין טייל, כשוויל היה כאן- דין היה שם.
וכך הם לא התראו הרבה. למען האמת, וויל בקושי יכול היה לזכור
את הפעם האחרונה שראה את חברו הטוב. הוא שיער שזה היה לפני
לפחות חודשיים. איך שהזמן טס...
הייתה תקופה שבה הוא עקב אחרי דין, העמיד פנים שהיה פוגש אותו
בטעות, והם היו הולכים יחדיו ומדברים יחדיו, לפעמים אפילו היו
יושבים בבית קפה ביחד, ואז הם נפרדו ווויל שוב היה לבד. לבד,
ובודד, ומשתוקק, וזקוק...
ובכל יום שעבר, הרגשות האלה התעצמו, ווויל מצא את עצמו כמעט
אובססיבי כלפי חבר הילדות שלו. זה הפחיד אותו. וודאי, לא ייתכן
שיידרדר כך. אז הוא חדל מלעקוב אחריו, והם נפגשו פחות, ווויל
נהייה לחוץ. כי הוא היה זקוק... הוא השתוקק...
אז הוא בילה יותר זמן לבד מבדרך כלל, מנתק את הטלפון וסוגר את
החלונות, כדי להיות לגמרי לבד, כדי שאף אחד לא יפריע לו...
בשלב מסוים, הוא הבין שהוא משתגע לאיטו - הוא הפך לאובססיבי
מדי. וכך, בשנית, הוא נידה כל מני מחשבות שהיו לו, וכשהוא חשב
פחות, וכשהם נפגשו פחות, לוויל היה קל יותר.
שום דבר לא יכול להיות יותר גרוע מאהבה חד-צדדית, במיוחד אם
האהבה הזו לעולם תהייה חד- צדדית. הוא ידע שזהו הגורם לאובססיה
שלו - הוא היה צריך, אך לא היה יכול לקבל...
הוא לא יוכל לקבל לעולם...
אז וויל הטביע עצמו בעבודה, והוא חקר, והוא למד. הוא חשב עליו
פחות, והוא היה צריך פחות ופחות להיות לבד. הוא היה שמח שהוא
חזר לעצמו- אובססיות יכולות להוביל לדברים רעים.
וויל החליט שהוא צריך למצוא מישהו אחר לאהוב, מאחר שהאדם שהוא
אוהב לעולם לא יוכל לאהוב אותו בחזרה, לעולם לא יאהב אותו
בחזרה.
אך כשהוא העמיד פנים שהוא אוהב אחרים, שהוא אוהב אותו פחות,הוא
הבין בשלב מסוים שהוא רק חושב עליו יותר ויותר, שהוא צריך
לראותו כדי להירגע.
מבט בודד ומרוחק החל להיות קבוע בעיניו הירוקות, ואנשים ריחמו
עליו, ניסו לעודד אותו, ניסו לגרום לו להיות שמח שוב. אך המבט
הזה לא עזב את עיניו, וכך, הם הפסיקו לרחם עליו, והתחילו
להתעלם ממנו. אף אחד לא רוצה לבלות ליד אדם מדוכא.
באותה תקופה, כשהוא פגש את דין לעיתים, המבט הזה נעלם. והוא
חייך, והא צחק, והוא הרגיש כל כך טוב וכל כך מושלם... עד שדין
עזב והוא נשאר לבד שוב.
כשאין דבר שהאש יכולה לכלות, האש תכבה.
ועיניו הפכו לחסרות חיים, ופניו הפכו עצובות, ורצונו לעבוד הפך
לא קיים, והוא הפך לקליפה ללא רוח חיים.
אז הוא הבין שלא ייצא ממנו דבר אם ימשיך כך, וכך, הוא חשב על
דין כשהיה מדוכא. הוא חשב מחשבות שמחות - לא מדכאות. הוא הצליח
לעבוד שוב, וללמוד, והוא ידע שבפעם הבאה שיפגוש את דין ויספר
לו על כל הדברים שגילה, דיו יהיה כל כך שמח וכל כך גאה, כל כך
גאה...
ודין יחייך לעברו. הו, כמה הוא אהב את החיוך הזה. תמיד כשהיה
בדיכאון, החיוך הזה הצליח לעודד אותו.
החיוך הזה תמיד הצליח...
וויל רטן ולקח נשימה עמוקה. לא עכשיו, לא עכשיו... הוא היה
צריך להיות לבד...
הוא הניח שאולי הוא פשוט יכול לקום וללכת, ביתו לא רחוק
מהחורשה...
וויל קם מהארץ באיטיות, ניקה את האבק ממכנסיו, והביט בחטף באש.
לפעמים הוא אהב לצאת החוצה ולהבעיר מדורה, ופשוט לשבת, ולבהות
ולחשוב..
האש הפכה קטנה, היא הייתה זקוקה לעץ. אז לפני שוויל היה יכול
לנצל את הלילה השליו והשקט, הוא ניגש לערימת הקרשים ליד בול
העץ- עליו נשען קודם, הרים כמה ענפים גדולים וזרק אותם לאש.
והיא בערה, והבהיקה, ושרפה, כה מלאת חיים, כה מרתקת... וויל
ליקק את שפתיו. הוא באמת היה צריך ללכת...
הוא עמד לעזוב כאשר שמע רשרוש מבין השיחים. הוא עצר והסתובב
אחורה במהירות, חורק שיניו. הוא ידע שלאחרונה היו כמה מקרי
גניבות ותקיפה בעיירה, אך לעולם לא שיער שהוא ייכלל בהן...
הוא התחיל להזיע ואחז בענף בחוזקה, מוכן לתקיפה ונסוג לאט
מהלהבות, כשהדמות קפצה מבין השיחים.
"וויל!" העלם אמר בשמחה עם קולו הדק מעט- קול שלא הצליח להפוך
לעמוק ותמיד נשאר כה ילדותי, כה תמים...
וויל החוויר. האש מצאה אותו...
"היי, דין..." הוא אמר מעט בעצבנות. "מ-מה אתה עושה פה?"
שפתיו של דין נעו מעט, אך החיוך נשאר. הוא הניח ידו מאחורי
עורפו במבוכה. "טוב, אני... אמא שלי שלחה אותי להביא עצי הסקה,
ומאחר וירד גשם אתמול בלילה קצת קשה למצוא עצים יבשים וחשבתי
שאולי..." אישוניו נעו לכיוונים שונים, נבוך מדי היה מכדי
להסתכל לחברו הטוב בעיניים. הוא נאנח והשפיל מבטו. "יש לך עצים
שאני יכול לקחת?"
וויל צפה בדממה בעוד דין עמד באורה של האש, עיניו החומות
בוהקות ושריריו בולטים. הוא הרגיש משותק. למה עכשיו...?
דין, כנראה, הבחין בדממה הלא רגילה וחוסר התגובה, והוא הטה
ראשו לצד ימין מעט ושאל, "אתה בסדר? אתה נראה קצת חיוור..."
והוא התקדם לעברו.
"לא!" וויל הצליח לצעוק ונסוג לאחור, מעט מפוחד. אז הוא עצר
במקומו. "כ-כלומר..." וויל הסתכל סביב בדאגה. "הנה עצים..."
דין לא נראה מרוצה, והוא התקדם שוב. "אתה בטוח שאתה בסדר?" הוא
שאל בשקט, מתחמק מכמה קרשים שהיו מוטלים על הארץ בעודו מתקדם.
הוא הניח ידו על מצחו של חברו. "אין לך חום..." אמר, אך לא
הזיז את ידו, כנראה מוודא שאינו טועה. וויל התחיל לנשום
במהירות. הוא עצם עיניו בניסיון כושל להרגיע עצמו. הוא בער כמו
האש...
"אולי כדאי שתבוא אתי?" שאל דין, סופסוף מסיר את ידו. "אתה
נראה חולה..."
בוער כמו האש...
"אתה באמת רוצה לדעת מה לא בסדר?" שאל וויל בשקט, לא פתוח את
עיניו. דממה.
"מה?" שאל דין לבסוף. "לא שמעתי מה אמרת", אמר.
"שאלתי, אם אתה באמת רוצה לדעת מה לא בסדר?!" וויל חזר בקול
הרבה יותר רם ופקח את עיניו, מביט בדין בזעם.
דין נרתע מעט- כנראה מבוהל מההתפרצות הזו. אז הוא הנהן. "כן",
הוא אמר בשקט.
וויל חייך בערמומיות, אך חיוכו היה עצוב.
ובכדי לבעור כמו שצריך...
אז היה תורו של וויל להתקדם לאט. וכשהוא עמד מול דין ליד האש,
וכשהוא הניח ידיו על כתפיו של חברו, וכשהוא שאל שוב אם חברו
בטוח שהוא רוצה לדעת, וכשחברו הנהן בהססנות, וויל בער... הוא
עצם עיניו והצמיד את שפתיו לאלו של דין, לא מנסה להיות עדין
כלל.
הוא הרגיש את גופו של חברו נמתח, וחייך בפנים.
הוא יצטרך להרגיע את חברו, אם כך...
האש זקוקה לעץ...
וויל העמיק את הנשיקה ועטף זרועותיו סביב גופו של חברו, לא
נותן לו להתחמק. דין אולי חזק, אבל וויל חזק יותר. וויל תמיד
היה חזק יותר.
באיטיות, וויל הזיז שפתיו מאלו של חברו ועבר לצוואר, מהדק
אחיזתו ונושם את הריח המשכר של חברו. דין נע בזרועותיו, מנסה
לברוח, אך לוויל לא היה אכפת.
דין דיבר, הוא צעק לעברו: "השתגעת, וויל?!", אך וויל לא
הקשיב.
וויל לא ראה, לא יידע. הוא רק הריח, רק הרגיש...
הוא התחיל ללכת קדימה, מזיז את שניהם, עד שגזע עץ חסם את דרכם.
דין הפסיק להיאבק. "השתגעת, וויל..." הוא לחש.
וויל עדיין נישק את צווארו של דין, עיניו עדיין היו עצומות,
ובתוכו הוא בער כמו האש שהאירה את האזור.
וכשהאש מוצאת את העץ- לו היא זקוקה...
וויל הזיז ידיו והרים את חולצתו של דין מעט. אז הוא זז כדי
שיוכל לגעת בעורו, בשריריו, בגופו... כדי שיוכל להרגיש
אותו...
היא לא תעזוב...
"מה אתה עושה, וויל?" דין שאל, קולו רועד, אך וויל התעלם
והמשיך במתקפה. הוא הרגיש את ידיו של דין נוגעות בו, מנסות
להדוף אותו, בעוד קולו של דין התחזק כשהוא צעק לו להפסיק,
לחזור לעצמו, לעזוב אותו...
אלא אם...
ואז וויל אחז במותניו של דין והזיז פיו כדי שיוכל לנשק את
שפתיו של אהובו שוב. וכשהוא נגע בשפתיו בשנית, הוא חש ברטיבות.
הוא טעם מלח.
מישהו מכבה אותה.
וויל עצר, נושם מהר ובכבדות. אחיזתו בדין נחלשה משמעותית ודין
דחף אותו, ניגב את שפתיו בשרוול חולצתו הירוקה, סידר את אותה
ונפל לברכיו, רועד.
וכשוויל ראה את הדמעות שזלגו, ואת הסימן האדום על הצוואר, ואת
המבט המפוחד בעיני חברו הוא הבין...
"מה עשיתי?" הוא לחש לעצמו בשקט, גם נופל לברכיו. הוא בהה
באדמה. "מה עשיתי?" חזר.
הוא מעולם לא התכוון ל...
"מה נכנס בך, לעזאזל?!" צווח דין. "אידיוט! משוגע!" אז וויל
הבחין בתזוזה, ושיער שדין קם על רגליו. הוא הרים מבטו כדי
להסתכל, וראה שדין כעת מביט בו בכעס, עיניו לא בטוחות
ומפוחדות, פניו חיוורים, גופו רועד, לחייו רטובות...
ועדיין, וויל לא יכול היה להתנצל. דין שפשף את צווארו, עדיין
מביט בחברו בכעס, וירק על הארץ. "אתה משוגע", הוא אמר. אז הוא
הסתובב ועזב, לא לוקח את העץ עמו.
וויל הרים ידיו ואחז בפניו, עיניו רחבות. הוא נשם בכבדות,
מפוחד מעצמו, מפעולותיו, ממחשבותיו, מרצונותיו...
הוא היה מפוחד שלא יהיה אכפת לו לעשות זאת שוב, שהוא אפילו...
די נהנה מזה.
זה לא היה בסדר, הוא מעולם לא היה צריך...
ווויל ידע שהוא לא יעשה זאת שוב, מפני שכשאר דין עזב את אזור
המדורה, וויל ידע שהוא יצא מחייו. הוא ידע שהוא לעולם לא ייראה
אותו שוב...
הוא הביט הצידה, דמעות זולגות על לחייו.
האש עדיין בערה. האש הארורה הזאת...