האם אני ילדה ממוצאת בת 14?                                  
                 
לא אחת חשבתי על השאלה הזאת בעצמי, זה נראה לי דבר נורא לרצות
להיות ממוצע, ועוד יותר נורא לרצות להיות כזה.
הרי מה הייחוד בבן אדם אם הוא כמו כולם??? מבחינה זאת אני באמת
לא מבינה את ההמון, הרי כולם הולכים אחרי כוח, אחרי בן אדם
אחד, או כמה מעטים ששואבים כוחם מההמון, ולהמון נדמה שאותה
קבוצה. מיוחדת לכאורה, מושכת מיוחדת ומקרינה כוח.
ידיד יקר לי האיר את מחשבותיי ואמר שרק העובדה שאין לי רצון
להיות חלק מההמון כבר עושה אותי לשונה, ספק מיוחדת.
האם הוא צדק? אני מקווה מאוד שכן.
יפה, אם מה שאני חייה זה חיים שפויים ונורמלים אז אני מצטערת
לומר לך, אבל האנושות זה דבר מאוד מעוות.
חוץ מכמה ידידים קרובים, כל מה שאני רואה סביבי זו חבורה של
מטומטמים שחושבים רק על עצמם ועל האינטרסים האישיים שלהם.
לא אחת הרגשתי נורא, הרגשתי כאילו יש מסביב צווארי טבעת חנק
אנושית המורכבת מהורים, מורים, חברים, לימודים וכו'.
לא אחת הרגשתי כאילו ההורים שלי רוצים שאני אצליח יותר מאשר
אני רוצה להצליח בעצמי, הם לא מבינים שיש גבול לכמות שאני
מסוגלת ללמוד.
לא אחת הרגשתי כאילו אני לא רוצה להיות כאן, פשוט שאלתי את
עצמי מה אני מחפשת כאן? למה אני סובלת? בשביל מי? בשבילי???
בטח לא... אז בשביל מי? בשביל ההורים? חברים? מורים? גם לא...
אין לי שום רצון לרצות אף אחד חוץ מעצמי, נכון שזה נישמע
אגואיסטי, אבל ככה זה!
כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה מבוסס על אינטרסים עצמיים. זה
אחד הדברים שעושה אותנו למה שאנחנו... אנושיים בצורה מחרידה.
עוד דבר זו היכולת המדהימה לחיות באשליה, מן אופוריה כזאת שהכל
בסדר ושאתה מרוצה מעצמך ומהעולם סביבך. אם זה כך יפה, אז אני
מצטערת אבל כנראה נולדתי פגומה, כי אין לי את היכולת הזאת.
אני לא מסוגלת להתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו אני מרוצה... כי
אני לא.
ממה אני לא מרוצה? זו שאלה גדולה מכדי שאוכל לענות עליה עכשיו
או בכלל.
כל מה שאני יודעת זה שאני לא מרוצה בכלל, ולא מדבר אחד או
שנים, אלא מכל העולם הזה ובעיקר מהאנושות.
אני יודעת שאנושות זה דבר מאוד כולל... אולי כולל מידי לילדה
בגילי...
אבל אני לא יכולה לומר שאני לא מתעניינת, זה שרוב הילדים בני
גילי לא מודעים אפילו לעובדה שיש עולם חוץ מעולם האישי והצר
שלהם זה משהו אחר... ובכלל אני משהו אחר לגמרי...
אומרים שאני מוכשרת, למה אני מוכשרת? בגלל שאני כותבת את כל מה
שאני חושבת? בגלל שיש לי אוצר מילים? אני לא חושבת... אני
חושבת שכשרון בא מהיכולת שלך לחדור לאנשים אל מתחת לעור,
ולאנשים יפה, יש עור של פיל!
אפילו אם הם מראים שכאילו איכפת להם... אני לא חושבת שבאמת
איכפת להם, הם מראים שאיכפת להם מאותה סיבה שהם עושים כל דבר
בחיים שלהם, כדי להיות מרוצים מעצמם. אני מאוד מקווה שיש לי
כשרון לחדור אל אנשים, למרות שאני לא חושבת שיש לי.
עכשיו, אחרי שקראת את המכתב הזה, תאמרי לי יפה, אני ילדה בת
14???
בבקשה... אפילו אני לא חושבת כך... אני חושבת שלאופי אין
גבולות של גיל והכל שאלה של מטענים נפשיים. מעט מאוד אנשים
מבינים את זה, ואני כבר אומרת לך שאם משהו יקרא את זה בלי לדעת
מי כתב את זה אני בספק אם יוכל לנחש מי הכותב. אולי מישהי
בשנות הארבעים, או מישהי מתוסבכת לגמרי בשנות העשרים... אבל
ילדה בת 14??? אל תעשי צחוק! הרי ילדות בנות 14 מתעסקות כל
היום בבנים, בילויים ואופנה... ואולי אולי גם בלימודים. אבל
בפילוסופיה?? ב"עניינים של מבוגרים"??? אל תעשי צחוק.
יפה, יש לילדה הזאת, לתלמידה שלך בעיה אחת.... היא לא משוגעת,
היא אפילו לא מעורערת טיפה... היא שפויה, שפויה מידי.