נכתב לפני שנתיים... בקיץ.

שעות אחר הצהריים המוקדמות תמיד נראו לי חמות כמו גיהנום.
הלכתי לים ב-6, סתם כדי להסתכל עליו, על השקיעה. יש בי זיקה
מיוחדת לכל הקטע של התבוננות בגלים נשברים על סלעים. היו כמה
קבוצות בחוף, בטח כאלה שבילו כל היום ומתכוונים עוד להישאר
ולנצל את הים עד הסוף, לא לעשות שומדבר מיוחד.
התיישבתי על סלע והתעמקתי בווקמן שלי. שמעתי קול לידי. "אפשר
לשבת?" היא שואלת ומתיישבת באלכסון אלי, על הסלע. אין לי מושג
מי זאת, למה היא על הסלע הזה בכלל ומה היא רוצה ממני, אבל אני
לא מסוג האנשים שילכו לברר. רק עניתי שסבבה, עוד לא קניתי את
הסלע הזה עד כמה שידוע לי ושהיא מוזמנת להשקיף על הים ברגעים
רומנטים אלה כמה שבא לה. היא חייכה.
שתקנו. הוצאתי שוב את הווקמן כדי לשמוע והיא שאלה מה יש שם.
עניתי שזה משהו לא מוכר. SUGAR RAY קוראים ללהקה ואין להם
קליפים בMTV. נתתי לה לשמוע. זה היה מכוון בדיוק על השיר FALLS
APART ובאותם רגעים די הזדהתי עם השיר, מוסיקלית ולירית. למרות
שאני לא בנאדם עצוב מטבעו, הקיץ המטורף הזה, השקיעה ובכלל
המצברוח הכללי מתחבר יחד עם השיר במין הרמוניה כמעט מושלמת כמו
אביב גפן וטו' באב בצמח.
היא החזירה לי את הווקמן ואני כוונתי שוב לתחילת השיר. לפני
שהתחלתי לשמוע אותו, ככה סתם בלי לחשוב, אמרתי לה: "את יודעת,
המוח הוא דבר מבאס. בעיקר הזיכרון. למשל את קוראת ספר ומבטיחה
לעצמך שזהו- את זוכרת את העלילה שלו עד שתמותי כי הוא כל כך
נגע לך במשהו בפנים, ואחרי 5 שנים אין לך מושג מי היה הגיבור
הראשי. או שכל מיני ארועים חשובים קורים לך בילדות ועכשיו אין
לך מושג מי היה שם. איפה גיל 3? את זוכרת את מסיבת הסיום של גן
חובה? אין, המוח בהחלט מבאס."
אחרי כמה דקות היא אמרה "וואלה." אני פונה אליה שוב: "תגידי,
למה את כאן?" בכל זאת, מוזר לי לאללה כל הקטע. היא עונה די
בפשטות: "כי רציתי להיות לבד מול השקיעה ולחשוב. שקיעות הן דבר
שגורם לך לרצות לעצור במקום, להירגע ולחשוב. או לא לחשוב. זה
כיף."
"חבל רק שאת לא ממש מגשימה את מה שרצית כרגע." אני עונה והיא
לא ממש מבינה. "למה?" היא שואלת. "כי אני כאן." "זה בסדר." היא
אומרת בחצי חיוך. "אתה לא מפריע לי, דווקא בסדר לי ככה."

אני לא אומר כלום. מקשיב לווקמן. מתרכז בגלים.