שכחתי לספר לכם שהארטיק שאני הכי אוהב הוא ארטיק רמזור. בכלל,
רמזורים זה דבר שמאוד מעניין אותי.
כשאבא לקח אותי בשבוע שעבר לרופא שיניים באוטו החדש, וכל הזמן
מלמל שאנחנו מאחרים, דווקא אז כל הרמזורים הראו אדום. שאלתי את
אבא אם הרמזורים שייכים לצבא, כי ידעתי שהצבא שומר על הבטחון
שלנו, והמורה הסבירה לנו פעם שרמזורים נועדו להבטיח שיהיו פחות
תאונות דרכים. הוא היה עצבני, צרח עליי שאסתום עד שנגיע לרופא.
ואז ראיתי מרחוק אישה עוברת באור אדום.
"אבא, תראה, מחבלת!", קראתי.
"איפה? איפה?", אבא נבהל, מביט לכל הכיוונים.
"שם".
"האישה הזאת? היא לא נראית לי חשודה".
"אבל היא... היא... עברה באור אדום", לחשתי. "סיכנה את הבטחון
שלנו. לא שמעה לצבא. זה אומר שהיא מחבלת, לא?"
"הבטחון היחיד שהיא מסכנת הוא הבטחון שלה", אמר אבא, תוך כדי
לעיסת מסטיק קולנית. "אם כל המחבלים היו עושים כאלה שטויות,
המצב שלנו היה טוב בהרבה", סיכם. ואז עשה בלון.
אחרי כמה שניות היה פיצוץ וכולם מסביבנו צרחו. "אתה רואה, אבא?
אמרתי לך שהיא הייתה מחבלת. היה לה מטען מתחת לשמלה".
ראיתי שאבא מביט ימינה. הסתכלתי גם אני.
משאית הייתה תקועה בתוך עמוד חשמל. מתחתיה בצבצו נעלי העקב של
המחבלת. הרמזור היה אדום.
"חיבלה בחיים של עצמה", רטן אבא, והמשיך לנסוע.  מאז אני לא
מעז לעבור באור אדום. אני לא רוצה לחבל בחיים של עצמי.