שלום לך ארץ נהדרת.

זאת הייתה הארץ שלי, הייתי שם 4 פעמים רק ב-3 החודשים
האחרונים, הארץ הזאת הייתה מעין תחנת תדלוק בשבילי, אחרי ביקור
שם הייתי שמח לפחות לחודש (ולא בגלל הסמים).
אתה מגיע לשם, שקט, ים יפה, אווירה מעולה, אין טלפונים, אין
חשמל, אין הורים, אין פיגועים, ששש...שקט, אתם שומעים אותו?
בכוונה לא אמרתי לכם איזו ארץ זו כי רציתי שתחשבו בשביל עצמכם
אם יש לכם מקום כזה שהוא מפלט מכל הבעיות בחיים והרעש.
הארץ המדהימה הזאת היא סיני.
אני כותב את המילה הזאת שעה לאחר שהגעתי הביתה משם בגלל הפיגוע
הרצחני שהיה בהילטון טאבה ובראס א'סטן.

יומן מסע סיני 5-8 לאוקטובר 2004

יום שלישי עד חמישי בצהריים - 7-5 לאוקטובר
הגענו לסיני! חצינו את מעבר הגבול, עכשיו ההתלבטויות, לאן נלך?
האם לראס א'סטן שאני כל כך אוהב או לתארבין, ששם יש יותר רעש,
אבל בטוח שם מבחינת סמים.
הגענו לראס השטן, חשבנו לעצמנו אם לישון שם שלוש לילות ואז
להיפגש עם כל החברים שאמורים להגיע ביום שישי לתארבין.
את האמת לא יודע מה גרם לנו להחליט את ההחלטה הזאת, אבל החלטנו
שהולכים לתארבין, כי כל החברים אמורים להגיע וזה.
הגענו לתארבין, נפגשנו עם חברים שהיו שם קודם, ישבנו בחושה,
ישנו, אכלנו, ישנו, אכלנו, ישנו. ככה יומיים.

יום חמישי בלילה 7 לאוקטובר, ויום שישי 8 לאוקטובר
יום חמישי בלילה, השעה 10 בערך, יושבים בחושה, כולם חוגגים
לחבר יום הולדת וחושבים איזה אדיר זה ש-10 החברים שלנו מגיעים
לת'ארבין מחר.
פתאום אנחנו שומעים בום אדיר! כולם נקרעים מצחוק כי זה דיי
רגיל בת'ארבין שהילדים יורים או שיש פיצוצי שמחה בחתונות, אבל
משום מה חשתי שזה שונה,אמרתי (ציטוט) "וואי איזה אדיר אולי זה
הפיגוע שכולנו חיכינו לו? אני יוצא להסתכל". יצאתי מהחושה,
הסתכלתי לעבר ראס השטן ופתאום ראיתי אור אדיר ואמרתי לכולם:
הנה קרה משהו. כולם אמרו לי, "לא קרה כלום, אתה סתם הוזה,
היינו שומעים פיצוץ עכשיו אם היית רואה פיצוץ עכשיו" ופתאום
נשמע פיצוץ ענק.
הבנו שמשהו קרה, כמובן שאז התחילה הפאניקה הרגילה של הישראלים,
דאגו לנו כל כך כל המבוגרים.
התחילו לרוץ שמועות שיש מלא הרוגים ושיש פיגוע שאמור להתרחש
בת'ארבין. אנחנו היינו מהרגועים יותר, אפילו מדיי, התחלנו
לצחוק על זה שאנחנו הולכים למות בסיני והצענו לעשות חפלה כדי
להוציא את כולם מהסרט.
כמובן שישראלים מבוגרים זה עם לחוץ ורציני מדיי והתחילו לצעוק
עלינו ומה לא!
2 לפנות בוקר, יושבים כולם ומחליטים, ניסע מחר אחרי כל הבאלגן
בגבול, גם שמענו שאולי באים אוטובוסים לקחת אותנו (חינם, מה לא
נקח?) אז אמרנו נישאר לישון.
פתאום אחת הבנות קפצה ואמרה, יאללה היום נוסעים, אנחנו מתחילים
להיות פה מיעוט והבדואים אפילו מפחדים למות (ציטוט מהיימן)
"אני הערב גם הולך למות, איתכם פה". קמנו, הערנו את כולם,
עלינו על מונית, הנסיעה המפחידה ביותר בחיים שלי, אתה לא מבין
מה קרה ואיפה, ומה יקרה לך.
הגענו לגבול, שוק טוטאלי, מלון שראיתי לפני יומיים, שרוף לגמרי
וחלקו קרס.
בהינו בהלם במלון, צילמנו אפילו, ראינו אנשים ישנים עם שמיכות
לבנות על הכיכר בצד המיצרי ולרגע חשבנו שאלה גופות.
אחרי 10 דקות שוק הלכנו למעבר הגבול וראינו הרס, חלונות
שבורים, שולחנות שבורים, אנשים בהלם, עמדות הדרכונים אוישו פי
5 מבעבר והצד של הכניסה לסיני נהפך גם הוא ליציאה, נוהרים
החוצה וכמובן שממלאים את הטפסים הטיפשיים שרק מעכבים אותך,
דורכים על אדמה ישראלית סוף סוף! ואז מתחילה תחושת הביטחון
שהייתה כל כך חסרה.
יצאנו ממעבר הגבול, וישר הותקפנו על ידי עשרות מצלמות,
עיתונאים, סקרנים, ראיונות, תמונות ומה לא.
איפה המוניות? כולם שואלים, אמרו לנו שצריך ללכת טיפה כי לא
מכניסים מוניות לאיזור בגלל המצב.
הלכנו טיפה, ועוד טיפה, ועוד! ועוד! וזה לא נגמר, חום בלהות,
תיק כבד ודרך שלא נגמרת, הלכנו עד למצפה התת ימי, שני קילומטר
הליכה!
עלינו לאוטובוס וקראנו בעיתון שהיה פיגוע בת'ארבין ולא בראס
השטן ונקרענו מצחוק כמה שזה לא אפשרי.

למי להודות?
למזל? לאלוהים? לעצמי?

אחותי אמרה לי להגיד ברכת הגומל. למרות שאני לא יהודי
באמונותיי ולא שומר כשרות חשבתי על זה באמת.
אני חושב על זה, מה גרם לי להחליט שאני לא נוסע לראס א'סטן ששם
היה הפיגוע, כאשר הפיצוץ עצמו היה במקום שבו הייתי ישן בעבר
ואמור לישון הפעם, ושאני כן נוסע לתארבין.
אם זה אלוהים אז זה בגלל ההחלטה לא לישון שם, אבל אמרתי לעצמי,
לא קשור אליו אני החלטתי לישון בת'ארבין בשביל לשמור מקום
לחברים שלי ולא להיות מטורטר בכל רחבי סיני.
כנראה שאני צריך להודות למזל, כי החברים שלי החליטו לנסוע
באותו זמן שאני התכוונתי לישון בראס השטן.

אני משתתף בצער כל המשפחות השכולות ובצערם של המצרים ושל
הבדואים שאיבדו את הכבוד והפרנסה וחלקם אפילו את חייהם.

מתי ייגמרו המלחמות האלה? מתי?