ביום חמישי הייתי נורא עצובה.
רציתי להיפגש עם לידור כל כך חזק שתקראו לי חולנית, אפילו
דמיינתי את הפגישה בראש וצחקתי והזיתי ועישוני העיניים שלי
התרחבו בתקווה... אבל לא הלך לי, במקום זה יצא שהייתי חייבת
ללכת למקום אחר.
אבל לפני שיצאתי היו לי בדיוק חמש דקות...
מה אפשר כבר לעשות בחמש דקות? תגידו פיפי, תגידו תצאי יותר
מוקדם, תגידו תבדקי שלא שכחת שום דבר או אפילו תשתי כוס מים
אבל אני בהיתי... מה עוד אפשר לעשות?
בהיתי בתקרה ובהיתי בקיר ואפילו בריצפה...
ואחרי כל המחשבות שרצו לי על מה הייתי עושה עם לידור ועד כמה
אני רוצה לראות אותו ולעשות לו אלוהים יודע מה, התיישבתי...
ישבתי לעצמי בחדר והסתכלתי לכל הכיוונים.
חיפשתי דבר אחד שיזכיר לי את עצמי, דבר אחד ששיך לי ורק לי,
דבר שאף אחד אחר לא יכול להבין.
מה שמצאתי מסביבי היו תמונות שעשיתי בגיל 10 בחוג אמנות שמזמן
רציתי לזרוק ואימא אמרה "אבל זה כל כך יפה, לא חבל לזרוק?".
המשכתי להסתכל תרה אחר דבר שיעזור לי לגמור את הסבל בחיפוש
אחר המטמון. אך כל מה שמצאתי היו  שעונים, מדליות מתחרויות
ריצה ותמונה של ג'וני דפ.
כמה עצוב הא?
הסתכלתי עוד ועוד ולא מצאתי.
לפתע הסתכלתי על אוסף הנרות שלי, כל כך הרבה נרות עם כל כך
הרבה צבעים ומשמעות בשבילי.
אני זוכרת כל אחד ואחד מהיכן קיבלתי אותו, למה קיבלתי אותו
ועד כמה הייתי שמחה שקיבלתי אותו.
רציתי למצוא עוד דברים בחדר שלי... הרי לא ייתכן שבתוך החדר
שלי, שלי!
אני לא יימצא שום דבר שמזכיר לי אותי!
אבל ככל שהסתכלתי יותר ויותר... לא מצאתי!
ואז המחשבה הטרידה אותי כל כך... שקמתי ורצתי אל הארון.
פתחתי אותו והתחלתי לחפש את עצמי גם בבגדים שלי!
הפכתי כמעט את כל הארון, נזכרתי במאות הבגדים השחורים
שקניתי... אבל אימא שלי לא אוהבת שחור, אז היא זורקת.
שחור...במקרה זה הצבע היחיד שאני אוהבת.
כנראה צירוף מקרים...
מצאתי רק דבר אחד בכל הארון שאני אוהבת!
המעיל האפור הארוך ארוך שלי... כמה אני אוהבת אותו, חיבקתי
אותו חזק, חזק בכל הכוח! ופתאום מבלי להרגיש עזבתי את החיפוש
הארוך אחר עצמי ואת כל עניין המה שלי, מה לא שלי ודמיינתי
לעצמי חדר שיהיה רק שלי...
בחדר שלי סביר להניח ששירי התאבדות יהיו רשומים על הקירות
....
שבכל מקום יהיו מצויירים פיות וגובלינים...
וסביר להניח שכמה ציורי מכשפות וציורי צללים...
על הארונות יהיו כל מיני שנינויות של עצמי ושל החברים שלי...
סביר להניח שגם כמה ציורים.
בתוך הארונות שלי יהיו כמה דברים שלא נחשבים חוקיים, אני
חוששת...
גם תימצאו נרגילה ארוכה עומדת בצדו של החדר.
הרבה פופים ומזרונים בכל אבר ומיטה אחת ארוכה שלא נגמרת...
מתחת למראה הגדולה יהיו מפוזרים כל הנרות שלי ולידם מאות
המציתים, הקטורת והמעמדים.
כמובן שגם המבערים, את שתי הפמוטים אני יעמיד ליד המיטה
וגם אקח מחברה שלי סוף כל סוף את המאפרה הארוכה שמגיעה עד
המיטה כדי שלא אצטרך כל פעם לקום וללכת לטיול...
בחדר שלי גם תמצאו פינה מיוחדת לקריסטלים, כי זאת האהבה השניה
שלי וכדור בדולח ענק. גם לחדר שלי יהיה מנעול, לא כמו עכשיו
שכולם נכנסים מתי שבא להם ושמים זין על מה אני רוצה, לא
רוצה...
חדר החלומות שלי.
ובינתיים...
בינתיים אני משכירה חדר מילדה בת 5  !
אלוהים!
אני צועקת ואף אחד לא מקשיב!
אפילו האנשים שהכי יקרים לי לא מבינים...
אני נמצאת עמוק, עמוק בתוך הבוץ ולא מצליחה לצאת...
ואנשים מחייכים ומאושרים.
ואני תפקידי להיות  הילדה המתוסבכת.
מבחינתם אני מתוסבכת מבחינתי אני כבר אבודה...
אתם תגידו אז מה העניין? זה רק חדר... אבל תארו לכם שאתם
מתביישים להזמין את מי שאתם אוהבים לחדר שלכם או אנשים חדשים
שרק פגשתם ... אז נכון, יש עוד הרבה דברים שמצטרפים לזה, זה לא
רק זה!
אבל תארו לכם שלא תמצאו בשום מקום פינה קטנה משלכם,
תארו לכם שבכל מקום אתם רואים מה רוצים שתהיו ושומעים על כמה
נחמדים הייתם שהייתם קטנים... ושהיום היועצת מתקשרת ואומרת
שהבת שלכם שוב לא הייתה בפגישה שקבעו לה שלא מרצונה כי המורה
אומרת שהיא אף פעם לא מחייכת ותמיד אדישה וקרה...
אבל אני אומרת לכם... שאתם, יש לכם מזל!
כי לי אין אפילו את הדבר הכי בסיסי שלכל ילד יש...
מקום משלי.