-על המחזה-
המחזה מחולק לשתי תמונות.
התמונה הראשונה מציגה את מאיר ועמנואל הדתיים.
התמונה השנייה מציגה את מאיר ועמנואל החילוניים.
המחזה הוא על תקופתי.
שתי התמונות מתרחשות בסלון ביתם של הזוג.
את הדמויות יכולים לשחק צמד שחקנים או ארבעה שחקנים שונים.
את התמונות אפשר להציג אחת אחרי השנייה או על שני חלקים של
הבמה בו זמנית לסירוגין.
 

תמונה I
(אור עולה באיטיות על חדר סלון מרווח. על הקיר החזיתי תלויה
תמונה של רב. מאיר חובש כיפה סרוגה יושב על הספה קורא ספר
תלמוד בשקיקה, כשנשמע קול דלת נפתחת ולחדר נכנסת עמנואל כולה
רוח סערה...)
עמנואל: אני לא מאמינה... שככה יהיה לי טוב...
מאיר: (קופץ לקראתה) את בסדר?
עמנואל: ה 'ציפורה פנסיה' הזאת. כזאת שטן האישה הזאת... (מנסה
להתעשת)
מאיר: ציפורה מוועד הבית? מה היא רוצה עכשיו?
עמנואל: סתם להציק. תפסה אותי לשיחה על דברים שהיא שומעת
ודברים שהיא רואה. דוחפת את האף הסנילי שלה לכל דבר שמריח לה
מוזר. היא פשוט אישה רעה.  
מאיר: (מושיב אותה ומלטף לה את הידיים) היא לא רעה, היא פשוט
זקנה ומסכנה...
עמנואל: אל תתחיל לגונן עליה שוב, אתה יודע שאני שונאת את זה.
מאיר: שונאת? את מה? שאני אדם יותר סבלן לאנשים ממך?
עמנואל: אתה מושלם, מאיר.
מאיר: את זה את אמרת... (מחייך ומלטף את פניה) אז מה היא שאלה
גברת פנסיה?
עמנואל: היא אישה רעה. (מתרפקת/מתפנקת עליו)
מאיר: אין אנשים רעים יש אנשים שעושים מעשים רעים.
עמנואל: תגיד, זה כל כך קשה לך לצודד את אשתך לפעמים...?  
מאיר: את הרי תהיי מרוצה רק אם תשמעי מה שאת רוצה לשמוע.
עמנואל: זה פשוט היה נחמד אם הייתי מרגישה שאתה מגן גם עלי מדי
פעם...  
מאיר: זה מה שאת רוצה? שאני אגן עלייך מפני ציפורה?
עמנואל: תלך אחורה... הרבה יותר אחורה מציפורה...
מאיר: (מתרחק ממנה)על מה את מזמרת?
עמנואל: אל תעמיד פני מופתע. זאת לא פעם ראשונה שאני מעירה
לך.
מאיר: על מה? שאני לא מגונן עלייך מספיק?
עמנואל: מאיר, רק שבוע שעבר דברנו ערב שלם על זה שאני צריכה
לקבל יותר תמיכה ועידוד מצידך. על שתהיה שם בשבילי קצת יותר
ב...בלבול שלי.
מאיר: איזה בלבול? נכון, אני הבטחתי להיות יותר רגיש וסלחן
בקשר ל...מחשבות המשונות שתקפו אותך, אבל...  
עמנואל: (קוטעת אותו) אין בי אף מחשבה משונה. אתה לא תוכל
להבין. זה כמו ניתוח אחד ארוך, שלא מפסיק בראש שלי.
מאיר: (קם, מרים את ספרו ומתקדם לכיוון היציאה) טוב, את תסלחי
לי שאני לא מעוניין להמשיך בדיון הזה והולך לקרוא בחדר השינה
בזמן שהדוקטור תמשיך בניתוח שלה...
עמנואל: אתה ממש לא מסוגל להתמודד עם זה אהה?
מאיר: (נעצר) עם מה, עמנואל? עם השיגעונות שלך?
עמנואל: מאיר, אני רצינית. אני רוצה שנדבר על זה.
מאיר: תדברי עם עצמך כמה שאת רוצה. אני לא מוכן לדבר על
הג'וקים שלך. יש דברים שלא מדברים עליהם בבית הזה. עדיף להשאיר
את זה ככה.
עמנואל: (מרכינה ראשה) אני יוצאת מדעתי.
מאיר: (נגש אליה) מה איתך, עמנואל?
עמנואל: אני לא מוצאת מרגוע לרגע. לא מוצאת את עצמי שידעתי,
כשאני מביטה במראה.
מאיר: (מחבק אותה)זאת תקופה כזאת... בהתבגרות של נשים...
עמנואל: (מתנתקת ממנו) אוי, מאיר, בחייך... לא מצאת קלישאה
יותר בלויה?
מאיר: אני מנסה לעזור...
עמנואל: אני יודעת שאתה מנסה, ואני באמת מודה לך על כך, אבל
הצרה היא שאתה לא יכול לעזור. רק אני יכולה לעזור לעצמי בזה,
אבל אני כבר רצוצה.
מאיר: את צריכה לשכב לנוח.
עמנואל: אין לי מנוחה, מאיר. אין לי שקט. בפנים אני כמו סופה
בלב ים. תקשיב, גלים של אשליות מתנפצים בתוכי. אני מטולטלת
כולי ועדיין ממשיכה...                                      
   
מאיר: תני לי להיות השמש המשכחת שלך ותמצאי אור דרך הקרניים
שלי...
עמנואל: אני מוכרחה לפתור את הסחרחורת הזאת שבנפשי.
מאיר: אני שומע ממך זעקות של ילדה אבודה ביער חשוך לחלוטין.
עמנואל: זה כל העניין... אני כבר לא בטוחה איפה נמצא האור.
מאיר: מה העניין, עמנואל? מה? את מואסת בחיים שלנו ביחד?
עמנואל: אני מואסת בעצמי.זה לא קשור אלינו...
מאיר: בודאי שזה קשור אלינו.
עמנואל: בחיי שלא. זה קשור רק בי. זה קשור להחלטה שמתגבשת
בתוכי.
מאיר: מה את מזמרת עכשיו?
עמנואל: אני מזמרת שלא טוב לי, מאיר. לא טוב לי עם החיים שלי.
מאיר: לא טוב לך עם החיים שלנו!
עמנואל: לא טוב לי עם החיים שלי, מאיר. זה לא קשור אלייך. אני
אוהבת אותך, אני מבטיחה לך. אומנם אתה חלק  בלתי נפרד מחיי,
אבל בפעם האלף-זאת בעיה שלי עם עצמי בלבד!
מאיר: ואיך אני יכול לעזור לפתור את הבעיה הזאת בדיוק?
עמנואל: אני לא בעיה שאתה צריך לפתור! הלוואי ובאמת היית יכול
לעזור.
מאיר: אני לא מבין אותך. מה כל כך רע לך בחיים שלך? תראי איך
את חיה, עמנואל...
עמנואל: אני לא מאושרת בחיים שזומנו לי. אני זקוקה ליותר.
מאיר: יותר?? מה חסר לך?
עמנואל: בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי לא מסופקת באופן
שיטתי.
מאיר: מה? במיטה?
עמנואל: אתה חושב בקטן. זאת לא המיטה. זה הכיור והכיריים
והספרייה והחצאית. הכול איבד מהקדושה הבסיסית שלו בעיניי. אני
לא מוצאת יותר קדושה במעשים שלי.
מאיר: עמנואל, את צדיקה אמיתית.
עמנואל: אני אולי צדיקה, אבל במצב הזה אין צדק. אני מרגישה
כלואה ומחויבת מדיי.
מאיר: מחויבת למה?
עמנואל: לאורך החיים הזה, שגדלתי בו וחונכתי דרכו. בסגנון
החיים הזה, שהוכתב לי מרגע שנולדתי. מעולם לא בחרתי בו באמת.
מאיר: אז מה עכשיו? את בחיפוש אחר אלטרנטיבות?
עמנואל: אני רק יודעת, שככה אני לא אוכל להמשיך עוד הרבה זמן.
אני מרגישה שאני משקרת ללא הפסקה גם לך וגם לעצמי. כל מחווה
קטנה של פעם היא העמדת פנים גדולה היום. לפעמים מרוב אשמה קשה
לי לנשום. אני מתנדנדת יותר מדיי ומתאמצת ולא מצליחה להגיע
לידי החלטה מוצקה באמת.
מאיר: אני צריך לדעת אם דיברת על זה עם עוד מישהו.
עמנואל: (קמה ופושטת מעילה) בשבועות האחרונים אני מדסקסת בזה
רבות עם אלוהים, אבל הוא לא עושה לי חיים קלים. הוא  רוצה
שאבחר בעצמי.
מאיר: אולי הוא מנסה להגיד לך שאין מה לבחור. שטוב ככה כמו
שאת.
עמנואל: אבל לא טוב לי ככה, מאיר. אתה לא הבנת כבר? ככה לא
טוב.
מאיר: אני עדיין לא מבין (מזמר בחנחון) "מה השתנה הלילה הזה
"?
עמנואל: הכול אצלך תמיד כל כך פשוט וחיוך והכול מסתדר. אני לא
יכולה להמשיך לענות את עצמי יותר. זה כבר מטריף אותי מראש השנה
וזה מתעצם וזה לא עובר. אין לי מושג איפה בדיוק אני אמצא
שלווה, אבל אני בטוחה שאני מוכרחה שינוי מהותי. גם יהודית אמרה
שלדעתה בחורה במצב כזה...    
מאיר: (קוטע אותה) יהודית? יהודית החברה שלך מה'קבלה'?
עמנואל: כן, יהודית. פגשת אותה בפורים בנשף.
מאיר: אני ידעתי שאסור לך להסתובב עם היהודית הזאת. יש לה
השפעה רעה עלייך.
עמנואל: מה אתה מקשקש, יהודית היא מקור השראה גדול מאוד
עבורי.
מאיר: את מבינה. על זה בדיוק אני מקשקש. אני ישר קלטתי את
היהודית הזאת. היא שמה עלייך עין מהרגע הראשון בטח. אני לא
אתפלא אם את לא היחידה שהיא מבלבלת. היא בטח נטפלת לכל מי שהיא
מבחינה אצלה אי יציבות באמונותיה.
עמנואל: אתה הרי מהרגע הראשון לא סבלת אותה כי היא לא
"משלנו"...
מאיר: איזה שטויות. את יודעת שאין לי בעיה עם...
עמנואל: (קוטעת אותו) אתה לא מסוגל להידבר אפילו עם כל מי שהוא
אחר ממך. אתה מסתדר נהדר עם בני ובנות מינך אבל שם זה פחות או
יותר נגמר גם.
מאיר: יהודית הזאת נחשה!
עמנואל: אם היא נחשה אז אני חווה בדרך לגן עדן הפרטי שלי אחרי
שטעמתי מהתפוח האסור וגיליתי כי הייתי עירומה עד היום.
מאיר: וכמו חווה גם את מכניסה אותי-את אדם-עמוק לתוך העסק
הזה...
עמנואל: מאיר, אני לא תכננתי את זה.
מאיר: אז כדאי שתתחילי לחשוב טוב על צעדייך מעכשיו כי כל
העניין הזה מתחיל לאבד פרופורציות. עכשיו את מספרת לי שאת
מדברת עם יהודית על זה ורק לפני כמה דקות נכנסת רועדת מציפורה
פנסיה והאף הארוך שלה. אסור שאנשים ידעו מזה, עמנואל.
עמנואל: עוד רגע לא אוכל להסתיר יותר. בשלב זה או אחר אנשים
ידעו.
מאיר: תחשבי על המשפחה שלך. תחשבי מה זה יעשה לאימא שלך.
עמנואל: נמאס לי לחשוב רק על אחרים. אדם צריך לחשוב רק על עצמו
לפעמים. במיוחד בנושאים הרי גורל כאלו.
מאיר: אימא שלך תתמוטט. אם זה לא יהרוג אותה... עמנואל, הם
ינדו אותך. כולם.
עמנואל: מסכן האדם שתענוגותיו תלויים ברשותו של אדם אחר.
מאיר: ומה זה אומר?
עמנואל: זאת שורה משיר של מדונה.
מאיר: מדונה? את מתחילה לצטט לי עכשיו את מדונה? אלוהים ישמור!
אנחנו מדברים כאן על תהפוכות מרעישות ואת מצטטת לי את מדונה?  
           
עמנואל: מדונה היא האימא של התהפוכות המרעישות.
מאיר: את כנראה יצאת מדעתך לגמרי. אני מדבר איתך על אימא
שלך... על מה שזה יעשה לה.
עמנואל: מאיר תראה, זה מאוד יצער אותי שאימי היקרה לא תקבל את
אורך החיים החדש שבחרתי...
מאיר: (קוטע אותה) אז זהו...? כבר בחרת?
עמנואל: אני דיי בטוחה שככה  אני לא יכולה להמשיך.
מאיר: איך זה "ככה"?
עמנואל: ככה. תחת התכתיבים של החברה הזאת...של העולם הזה, שלא
אני בחרתי להיוולד לתוכו. אז אני יודעת שזה הולך להיות קשה.
אני יודעת שאני הולכת עוד לסבול הרבה לאורך התהליך הזה. ויהיו
שיחרימו וינדו ויהיו שיקללו, אבל אני לא מוכנה להיות עבד נרצע
לחברה שלא בחרתי לחיות בה.
מאיר: אז את מעדיפה לזרוק את כל מה שיש לך. להתנתק מכול
אוהבייך וסובבייך...
עמנואל: מי שאוהב אותי לא יוכל להתנתק ממני לעולם.
מאיר: כאן הטעות שלך, עמנואל. גם לאהבה יש קוים אדומים שאסור
לחצות.
עמנואל: גם אם בפרקטיקה הפשוטה אנשים אהובים לא ידברו איתי אף
פעם עוד, האהבה שלנו לא תחדל לעולם.
מאיר: ומה היא תהיה שווה אז?
עמנואל: האהבה עצמה שווה יותר מכול.
מאיר: הסנטימנטאליות הזאת לא עובדת בעולם האמיתי.  
עמנואל: אין דבר כזה עולם אמיתי. הכול סובייקטיבי.
מאיר: את לא נשמעת כמו העמנואלה שלי...
עמנואל: למה? מפני שפתאום יש לי דעות אחרות משלך? או בגלל שיש
לי דעות בכלל?
מאיר: כל המרד הזה לא מתאים לך, עמנואל.
עמנואל: אני כבר לא נערה מתבגרת, מאיר. אין פה קשר למרד.
עוברים עליי שינויים מבורכים. אני מרגישה קרובה לעצמי יותר מאי
פעם. קרובה יותר לאלוהים מאי פעם.
מאיר: אם היית קרובה אליו באמת היית שומעת שהוא קורא לך לא
לעשות את זה...      
עמנואל: אלוהים יודע מה טוב בשבילי.
מאיר: את לא יודעת מה טוב בשבילך. את הורסת לעצמך את החיים במו
ידייך. כל החיים שלך ושלי הולכים להשתנות בגלל הג'וק החולף
שבראש שלך.
עמנואל: אני מסרבת שתתייחס לזה כאל ג'וק חולף! אתה מדבר אליי
כאם אני טיפשה.
מאיר: אני חושש שאת הולכת לעשות משהו טיפשי. הדיבוק(במלעיל)
הזה הוא הרסני, עמנואל, והוא הולך להשחית הכול. ברור שגם יפטרו
אותך מבית הספר...      
עמנואל: גם ממערכת החינוך הזאת נמאס לי. איך אני יכולה להקנות
לילדים ערכים, שאני בעצמי לא מאמינה ברובם כבר. אני לא מסוגלת
להיות מורה יותר, אני צריכה ללמוד עוד בעצמי. אני מתכוונת
להגיש להם מכתב התפטרות לפני פסח.
מאיר: ומתי חשבת להודיע לי על זה? ב'סדר' עצמו?
עמנואל: מאיר, בכל פעם שניסיתי לשתף אותך במחשבות שלי הדפת
אותי וקראת לי בשמות. כל פעם מחדש זלזלת והתנכרת. אני צריכה
להתחיל לפעול בלעדייך.
מאיר: את משתוקקת כבר להפטר ממני אהה...
עמנואל: שטויות. אני הייתי מעדיפה לעבור את זה איתך יד ביד,
כמו תמיד...
מאיר: בזה אני לא אוכל להחזיק לך את היד, עמנואל.
עמנואל: אני יודעת, מאיר. אני מבינה. אני מבינה הכול. באמת
שאני מבינה. אני לא כועסת עלייך. אני מפויסת לחלוטין. אני רק
מצפה שתבין גם אותי, את הצד שלי. מאיר, אתה הדבר היקר לי ביותר
בעולם הזה. חוץ ממני ומאלוהים יש לי רק אותך.
מאיר: אם יש לך אלוהים, את לא תעשי לנו את זה.
עמנואל: מאיר, אתה מוכרח להבין שאני אוהבת אותך יותר מאשר
השמיים את הכוכבים, אבל אני חייבת להישאר נאמנה לעצמי. אני
זקוקה לאור. הרבה אור. אני זקוקה לאושר וסיפוק אמיתי בחיים
האלה. אני לא ארשה לעצמי לגמור כמו אימא שלי. החיים שלי עכשיו
מנוונים ורקובים מהיסוד ואני מרגישה שאני מוכרחה לאפשר לעצמי
את החיפוש הזה אחר מקור האור האמיתי שלי. תראה את יהודית, שאתה
כל כך לא סובל.
תראה אותה, גם היא "חוזרת". אם היית יודע כמה עכשיו היא
מאושרת. היא מרגישה משוחררת. מרגישה אישה אמיתית. מחוברת
לייעוד שלה בצורה הומוגנית מבפנים. ערב פסח בפתח וגם אני כמו
עם ישראל מוכרחה לצאת מעבדות לחירות. להיות חופשייה. לא מסוגלת
להמשיך להיות נפש מיוסרת כלואה בתוך עצמה. אני בטוחה בצדקתי.
עכשיו בזמן שאני מדברת איתך אני מרגישה יותר בטוחה מתמיד. אם
רק היית מקשיב לי בכל פעם שניסיתי לדבר איתך... מה זה משנה
עכשיו...?
מאוחר מדיי. עכשיו אני כבר על סף הבחירה וכה רחוקה ממך, אבל
אני עדיין זקוקה לך, מאיר. עדיין זקוקה לשמש שלך שתחמם אותי.
גם אם אני עושה טעות, תן לי לעשות אותה ולהיווכח בכך בעצמי. אל
תיקח ממני את השמש שלך. בבקשה, אל תעזוב לי את היד, מאיר. אני
צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד.
מאיר: יש דרכים שאני פשוט לא יכול ללכת בהן וזאת אחת מהן. את
עושה טעות, ילדה. העניין הוא שמהטעות הזאת לא תהיה לך דרך
חזרה.
עמנואל: אם כן אני לוקחת עליי את הסיכון ואת האחריות.
מאיר: ומה איתי? אהה? מה יהיה איתנו, עמנואל? איפה זה משאיר
אותנו?
עמנואל: אני לא יודעת. את זה אתה צריך להחליט בעצמך.
מאיר: איזה ברירות את מתכוונת להשאיר לי?
עמנואל: אני אמרתי שאני רוצה שלא נעזוב ידיים. זאת ברירה אחת
למשל...
מאיר: החיים שלך, עמנואל, זה החיים שלי והחיים שלי זה החיים
שלך. אין באמצע ואין על יד.
עמנואל: אם זה תלוי בי, הייתי רוצה שנלחם על האהבה שלנו ונלמד
לחיות ביחד עם כל הקושי.
מאיר: קושי? את מציבה בפנינו משימה בלתי אפשרית.
עמנואל: אין משימה בלתי אפשרית לאהבה.
מאיר: ואת התלוננת על הקלישאות הבלויות שלי...
עמנואל: גם קלישאות נכונות לפעמים.
מאיר: אבל לא זאת, יקירתי. גם האהבה החזקה ביותר לא תשרוד
מאחורי החומה האיומה, שאת מציבה בינינו. את יודעת שלא נוכל
להחזיק ככה מעמד אפילו שבועיים.
עמנואל: אני לא יודעת את זה.
מאיר: עכשיו את משקרת לעצמך ולי.
עמנואל: לא, אני מאמינה שהאהבה שלנו יותר חזקה מכול חומה ומכול
פער.
מאיר: עמנואל, תתעוררי! זה בלתי אפשרי.
עמנואל: אני מאמינה באהבה שהיא אלוהים, ואני מאמינה בנו.  
מאיר: (קם בסערה) את לא חושבת בהגיון. (נגש לצאת מהחדר)
עמנואל: (קמה) מאיר, אני לא חושבת. אני אוהבת... אותך ולחיות
איתך. אני רוצה להזדקן איתך ולהיקבר לצידך.  
מאיר: את לא מבינה שיש השלכות. שיש הלכות. זה פשוט לא יכול
להסתדר בבית אחד. זה כמו מזרח ומערב רשומים על אותו שלט באותו
כיוון. זה כמו... זה כמו...  
עמנואל: זה לא כמו שום דבר אחר. זה כמו אתה ואני וזה תמיד
מסתדר.
מאיר: לא הפעם,עמנואל. לא ככה. זה גדול גם עלינו.
עמנואל: אז מה...? ככה? לוותר...?
מאיר: אני אומר, למה שאת לא תוותרי על המסע המיותר הזה אל הצד
האחר.
עמנואל: אתה רואה איך אתה מתייחס לזה. המיותר בעינייך הוא
הנחוץ ביותר מבחינתי. אתה הרי לא באמת התייחסת ברצינות לכל
השינוי שהתחולל בי בחצי שנה האחרונה, נכון? עוד אחת מהקפריזות
של עמנואל... רק אף פעם לא לקחת בחשבון, שיום אחד אני אוכל
לקום ולשנות את חיי בבת אחת מקצה לקצה.
מאיר: אני מאמין בך, אלה. מאמין בכוח הרב שלך. לפעמים נדמה לי
שאני מאמין בך יותר משאת מאמינה בעצמך. אני מאמין שאת יכולה
הכול ושאין שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותך, כשאת מחליטה משהו.
הבעיה היא שאני לא מאמין בסיכוי שלנו לשרוד אם את אכן תחליטי
לקום ולהמיר את אמונתך.
עמנואל: אז אתה לא מאמין בנו...
מאיר: אני בסך הכול מנסה להיות מציאותי... אני לא חושב שיש
מישהו שיכול היה להבין זוגיות מעורבת שכזו... זה בלתי נתפס.
עמנואל: אז אולי תנסה אתה לתפוס את זה בתור התחלה.
מאיר: אני אמות בשבילך, עמנואל. אני רוצה לעשות איתך ילדים
ולהיות שלך לעד. השלוש שנים האלו היו המתנה הכי מדהימה שקיבלתי
בחיי. השבתות הנפלאות שלנו יחד, השירים שכתבנו אחד לשנייה...
הכול היה קסם צרוף ואלי, אלי שלא יגמר לעולם גם.  
עמנואל: הוא לא צריך להיגמר.
מאיר: את יכולה לחזור בך.
עמנואל: מאיר, אתה יודע שמהמקום שאני נמצאת אין כבר דרך חזרה.
מאיר: אני מבין... (קם)
עמנואל: ומה זה אומר עלינו?  
מאיר: את יודעת שאני אוהב אותך...
(מאיר ניגש אליה ונושק לראשה. אחר כך הוא לובש את מעילו שנמצא
על קולב ליד דלת היציאה ויוצא. עמנואל נשארת שבורה על הספה.
האור יורד.)


תמונה II
(אור עולה באיטיות על חדר סלון מרווח. על הקיר החזיתי תלוי
הפוסטר של הסרט "פלירט" של האל הארטלי. מאיר יושב על הספה קורא
עיתון "הארץ" בשקיקה, כשנשמע קול דלת נפתחת ולחדר נכנסת עמנואל
כולה רוח סערה...)
עמנואל: אני לא מאמינה...שככה יהיה לי טוב...
מאיר: (קופץ לקראתה) את בסדר?
עמנואל: ה 'ציפורה פנסיה' הזאת. כזאת שטן האישה הזאת... (מנסה
להתעשת)
מאיר: ציפורה מוועד הבית? מה היא רוצה עכשיו?
עמנואל: סתם להציק. תפסה אותי לשיחה על דברים שהיא שומעת
ודברים שהיא רואה. דוחפת את האף הסנילי שלה לכל דבר שמריח לה
מוזר. היא פשוט אישה רעה.  
מאיר: (מושיב אותה ומלטף לה את הידיים) היא לא רעה, היא פשוט
זקנה ומסכנה...
עמנואל: אל תתחיל לגונן עליה שוב, אתה יודע שאני שונאת את זה.
מאיר: שונאת? את מה? שאני אדם יותר סבלן לאנשים ממך?
עמנואל: אתה מושלם, מאיר.
מאיר: את זה את אמרת... (מחייך ומלטף את פניה) אז מה היא שאלה
גברת פנסיה?
עמנואל: היא אישה רעה. (מתרפקת/מתפנקת עליו)
מאיר: אין אנשים רעים יש אנשים שעושים מעשים רעים.
עמנואל: תגיד, זה כל כך קשה לך לצודד את אשתך לפעמים...?  
מאיר: את הרי תהיי מרוצה רק אם תשמעי מה שאת רוצה לשמוע.
עמנואל: זה פשוט היה נחמד אם הייתי מרגישה שאתה מגן גם עלי מדי
פעם...  
מאיר: זה מה שאת רוצה? שאני אגן עלייך מפני ציפורה?
עמנואל: תלך אחורה... הרבה יותר אחורה מציפורה...
מאיר: על מה את מזמרת?
עמנואל: אל תעמיד פני מופתע. זאת לא פעם ראשונה שאני מעירה
לך.
מאיר: על מה? שאני לא מגונן עלייך מספיק?
עמנואל: מאיר, רק שבוע שעבר דברנו ערב שלם על זה שאני צריכה
לקבל יותר תמיכה ועידוד מצידך. על שתהיה שם בשבילי קצת יותר
ב...בלבול שלי.
מאיר: איזה בלבול? נכון, אני הבטחתי להיות יותר רגיש וסלחן
בקשר ל...מחשבות המשונות שתקפו אותך, אבל...            
עמנואל: (קוטעת אותו) אין בי אף מחשבה משונה. אתה לא תוכל
להבין. זה כמו ניתוח אחד ארוך, שלא מפסיק בראש שלי.
מאיר: (קם ומרים את ספרו) טוב, את תסלחי לי שאני לא מעוניין
להמשיך בדיון הזה והולך לקרוא בחדר השינה  בזמן שהדוקטור תמשיך
בניתוח שלה...
עמנואל: אתה ממש לא מסוגל להתמודד עם זה אהה?
מאיר: (נעצר) עם מה, עמנואל? עם השיגעונות שלך?
עמנואל: מאיר, אני רצינית. אני רוצה שנדבר על זה.
מאיר: תדברי עם עצמך כמה שאת רוצה. אני לא מוכן לדבר על
הג'וקים שלך. יש דברים שלא מדברים עליהם בבית הזה. עדיף להשאיר
את זה ככה.
עמנואל: (מרכינה ראשה) אני יוצאת מדעתי.
מאיר: (נגש אליה) מה איתך, עמנואל?
עמנואל: אני לא מוצאת מרגוע לרגע. לא מוצאת את עצמי שידעתי,
כשאני מביטה במראה.
מאיר: (מחבק אותה) זאת תקופה כזאת... בהתבגרות של נשים...
עמנואל: (מתנתקת ממנו) אוי, מאיר, בחייך... לא מצאת קלישאה
יותר בלויה?
מאיר: אני מנסה לעזור...
עמנואל: אני יודעת שאתה מנסה, ואני באמת מודה לך על כך, אבל
הצרה היא שאתה לא יכול לעזור. רק אני יכולה לעזור לעצמי בזה,
אבל אני כבר רצוצה.
מאיר: את צריכה לשכב לנוח.
עמנואל: (קמה) אין לי מנוחה, מאיר. אין לי שקט. בפנים אני כמו
סופה בלב ים. תקשיב, גלים של אשליות מתנפצים בתוכי. אני
מטולטלת כולי ועדיין ממשיכה.                  
מאיר: תני לי להיות השמש המשכחת שלך ותמצאי אור דרך הקרניים
שלי...
עמנואל: אני מוכרחה לפתור את הסחרחורת הזאת שבנפשי.
מאיר: אני שומע ממך זעקות של ילדה אבודה ביער חשוך לחלוטין.
עמנואל: זה כל העניין... אני כבר לא בטוחה איפה נמצא האור.
מאיר: (קם אחריה) מה העניין, עמנואל? מה? את מואסת בחיים שלנו
ביחד?
עמנואל: אני מואסת בעצמי.זה לא קשור אלינו...
מאיר: בודאי שזה קשור אלינו.
עמנואל: בחיי שלא. זה קשור רק בי. זה קשור להחלטה שמתגבשת
בתוכי.
מאיר: מה את מזמרת עכשיו?
עמנואל: אני מזמרת שלא טוב לי, מאיר. לא טוב לי עם החיים שלי.
מאיר: לא טוב לך עם החיים שלנו!
עמנואל: לא טוב לי עם החיים שלי, מאיר. זה לא קשור אלייך. אני
אוהבת אותך, אני מבטיחה לך. אומנם אתה חלק  בלתי נפרד מחיי,
אבל בפעם האלף-זאת בעיה שלי עם עצמי בלבד!
מאיר: ואיך אני יכול לעזור לפתור את הבעיה הזאת בדיוק?
עמנואל: אני לא בעיה שאתה צריך לפתור! הלוואי ובאמת היית יכול
לעזור.
מאיר: אני לא מבין אותך. מה כל כך רע לך בחיים שלך? תראי איך
את חיה, עמנואל...
עמנואל: אני לא מאושרת בחיים שזומנו לי. אני זקוקה ליותר.
מאיר: יותר?? מה חסר לך?
עמנואל: בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי לא מסופקת באופן
שיטתי.
מאיר: מה? במיטה?
עמנואל: אתה חושב בקטן. זאת לא המיטה. זה הכיור והכיריים
והספרייה והחצאית. הכול איבד מהקדושה הבסיסית שלו בעיניי. אני
לא מוצאת יותר קדושה במעשים שלי.
מאיר: עמנואל, את צדיקה אמיתית.
עמנואל: אני אולי צדיקה, אבל במצב הזה אין צדק. אני מרגישה
כלואה ומחויבת מדיי.
מאיר: מחויבת למה?
עמנואל: לאורך החיים הזה, שגדלתי בו וחונכתי דרכו. בסגנון
החיים הזה, שהוכתב לי מרגע שנולדתי. מעולם לא בחרתי בו באמת.
מאיר: אז מה עכשיו? את בחיפוש אחר אלטרנטיבות?
עמנואל: אני רק יודעת, שככה אני לא אוכל להמשיך עוד הרבה זמן.
אני מרגישה שאני משקרת ללא הפסקה גם לך וגם לעצמי. כל מחווה
קטנה של פעם היא העמדת פנים גדולה היום. לפעמים מרוב אשמה קשה
לי לנשום. אני מתנדנדת יותר מדיי ומתאמצת ולא מצליחה להגיע
לידי החלטה מוצקה באמת.
מאיר: אני צריך לדעת אם דיברת על זה עם עוד מישהו.
עמנואל: (מתיישבת על הספה) בשבועות האחרונים אני מדסקסת בזה
רבות עם אלוהים, אבל הוא לא עושה לי חיים קלים. הוא  רוצה
שאבחר בעצמי.
מאיר: אולי הוא מנסה להגיד לך שאין מה לבחור. שטוב ככה כמו
שאת.
עמנואל: אבל לא טוב לי ככה, מאיר. אתה לא הבנת כבר? ככה לא
טוב.
מאיר: אני עדיין לא מבין (מזמר בלגלוג) "מה השתנה הלילה הזה
"?
עמנואל: הכול אצלך תמיד כל כך פשוט וחיוך והכול מסתדר. אני לא
יכולה להמשיך לענות את עצמי יותר. זה כבר מטריף אותי מראש השנה
וזה מתעצם וזה לא עובר. אין לי מושג איפה בדיוק אני אמצא
שלווה, אבל אני בטוחה שאני מוכרחה שינוי מהותי. גם יהודית אמרה
שלדעתה בחורה במצב כזה...    
מאיר: (קוטע אותה) יהודית? יהודית החברה שלך מה'קבלה'?
עמנואל: כן, יהודית. פגשת אותה בפורים בנשף.
מאיר: אני ידעתי שאסור לך להסתובב עם היהודית הזאת. יש לה
השפעה רעה עלייך.
עמנואל: מה אתה מקשקש, יהודית היא מקור השראה גדול מאוד
עבורי.
מאיר: את מבינה. על זה בדיוק אני מקשקש. אני ישר קלטתי את
היהודית הזאת. היא שמה עלייך עין מהרגע הראשון בטח. אני לא
אתפלא אם את לא היחידה שהיא מבלבלת היא בטח נטפלת לכל מי שהיא
מבחינה אצלה אי יציבות באמונותיה.
עמנואל: אתה הרי מהרגע הראשון לא סבלת אותה כי היא לא
"משלנו"...
מאיר: איזה שטויות. את יודעת שאין לי בעיה עם...
עמנואל: (קוטעת אותו) אתה לא מסוגל להידבר אפילו עם כל מי שהוא
אחר ממך. אתה מסתדר נהדר עם בני ובנות מינך אבל שם זה פחות או
יותר נגמר גם.
מאיר: יהודית הזאת נחשה!
עמנואל: אם היא נחשה אז אני חווה בדרך לגן עדן הפרטי שלי אחרי
שטעמתי מהתפוח האסור וגיליתי כי הייתי עירומה עד היום.
מאיר: וכמו חווה גם את מכניסה אותי-את אדם-עמוק לתוך העסק
הזה...
עמנואל: מאיר, אני לא תכננתי את זה.
מאיר: אז כדאי שתתחילי לחשוב טוב על צעדייך מעכשיו כי כל
העניין הזה מתחיל לאבד פרופורציות. עכשיו את מספרת לי שאת
מדברת עם יהודית על זה ורק לפני כמה דקות נכנסת רועדת מציפורה
פנסיה והאף הארוך שלה. אסור שאנשים ידעו מזה, עמנואל.
עמנואל: עוד רגע לא אוכל להסתיר יותר. בשלב זה או אחר אנשים
ידעו.
מאיר: תחשבי על המשפחה שלך. תחשבי מה זה יעשה לאימא שלך.
עמנואל: נמאס לי לחשוב רק על אחרים. אדם צריך לחשוב רק על עצמו
לפעמים. במיוחד בנושאים הרי גורל כאלו.
מאיר: אימא שלך תתמוטט. אם זה לא יהרוג אותה... עמנואל, הם
ינדו אותך. כולם.
עמנואל: מסכן האדם שתענוגותיו תלויים ברשותו של אדם אחר.
מאיר: ומה זה אומר?
עמנואל: זאת שורה משיר של מדונה.
מאיר: מדונה? את מתחילה לצטט לי עכשיו את מדונה? אלוהים ישמור!
אנחנו מדברים כאן על תהפוכות מרעישות ואת מצטטת לי את מדונה?  
           
עמנואל: מדונה היא האימא של התהפוכות המרעישות.
מאיר: את כנראה יצאת מדעתך לגמרי. אני מדבר איתך על אימא
שלך... על מה שזה יעשה לה.
עמנואל: מאיר תראה, זה מאוד יצער אותי שאימי היקרה לא תקבל את
אורך החיים החדש שבחרתי...
מאיר: (קוטע אותה) אז זהו...? כבר בחרת?
עמנואל: אני דיי בטוחה שככה  אני לא יכולה להמשיך.
מאיר: (מתיישב לצידה) איך זה "ככה"?
עמנואל: ככה. תחת התכתיבים של החברה הזאת...של העולם הזה, שלא
אני בחרתי להיוולד לתוכו. אז אני יודעת שזה הולך להיות קשה.
אני יודעת שאני הולכת עוד לסבול הרבה לאורך התהליך הזה. ויהיו
שיחרימו וינדו ויהיו שיקללו, אבל אני לא מוכנה להיות עבד נרצע
לחברה שלא בחרתי לחיות בה.
מאיר: אז את מעדיפה לזרוק את כל מה שיש לך. להתנתק מכול
אוהבייך וסובבייך...
עמנואל: מי שאוהב אותי לא יוכל להתנתק ממני לעולם.
מאיר: כאן הטעות שלך, עמנואל. גם לאהבה יש קוים אדומים שאסור
לחצות.
עמנואל: גם אם בפרקטיקה הפשוטה אנשים אהובים לא ידברו איתי אף
פעם עוד, האהבה שלנו לא תחדל לעולם.
מאיר: ומה היא תהיה שווה אז?
עמנואל: האהבה עצמה שווה יותר מכול.
מאיר: הסנטימנטאליות הזאת לא עובדת בעולם האמיתי.  
עמנואל: אין דבר כזה עולם אמיתי. הכול סובייקטיבי.
מאיר: את לא נשמעת כמו העמנואלה שלי...
עמנואל: למה? מפני שפתאום יש לי דעות אחרות משלך? או בגלל שיש
לי דעות בכלל?
מאיר: כל המרד הזה לא מתאים לך, עמנואל.
עמנואל: אני כבר לא נערה מתבגרת, מאיר. אין פה קשר למרד.
עוברים עליי שינויים מבורכים. אני מרגישה קרובה לעצמי יותר מאי
פעם. קרובה יותר לאלוהים מאי פעם.
מאיר: אם היית קרובה אליו באמת היית שומעת שהוא קורא לך לא
לעשות את זה...      
עמנואל: אלוהים יודע מה טוב בשבילי.
מאיר: את לא יודעת מה טוב בשבילך. את הורסת לעצמך את החיים במו
ידייך. כל החיים שלך ושלי הולכים להשתנות בגלל הג'וק החולף
שבראש שלך.
עמנואל: אני מסרבת שתתייחס לזה כאל ג'וק חולף! אתה מדבר אליי
כאם אני טיפשה.
מאיר: אני חושש שאת הולכת לעשות משהו טיפשי. הדיבוק(במלרע) הזה
הוא הרסני, עמנואל, והוא הולך להשחית הכול. ברור שגם יפטרו
אותך מבית הספר...  
עמנואל: גם ממערכת החינוך הזאת נמאס לי. איך אני יכולה להקנות
לילדים ערכים, שאני בעצמי לא מאמינה ברובם כבר. אני לא מסוגלת
להיות מורה יותר, אני צריכה ללמוד עוד בעצמי. אני מתכוונת
להגיש להם מכתב התפטרות לפני פסח.
מאיר: ומתי חשבת להודיע לי על זה? ב'סדר' עצמו? (קם)
עמנואל: מאיר, בכל פעם שניסיתי לשתף אותך במחשבות שלי הדפת
אותי וקראת לי בשמות. כל פעם מחדש זלזלת והתנכרת. אני צריכה
להתחיל לפעול בלעדייך.
מאיר: את משתוקקת כבר להפטר ממני אהה...
עמנואל: שטויות. אני הייתי מעדיפה לעבור את זה איתך יד ביד,
כמו תמיד... (קמה אחריו)
מאיר: בזה אני לא אוכל להחזיק לך את היד, עמנואל.
עמנואל: אני יודעת, מאיר. אני מבינה. אני מבינה הכול. באמת
שאני מבינה. אני לא כועסת עלייך. אני מפויסת לחלוטין. אני רק
מצפה שתבין גם אותי, את הצד שלי. מאיר, אתה הדבר היקר לי ביותר
בעולם הזה. חוץ ממני ומאלוהים יש לי רק אותך.
מאיר: אם יש לך אלוהים, את לא תעשי לנו את זה.
עמנואל: מאיר, אתה מוכרח להבין שאני אוהבת אותך יותר מאשר
השמיים את הכוכבים, אבל אני חייבת להישאר נאמנה לעצמי. אני
זקוקה לאור. הרבה אור. אני זקוקה לאושר וסיפוק אמיתי בחיים
האלה. אני לא ארשה לעצמי לגמור כמו אימא שלי. החיים שלי עכשיו
מנוונים ורקובים מהיסוד ואני מרגישה שאני מוכרחה לאפשר לעצמי
את החיפוש הזה אחר מקור האור האמיתי שלי. תראה את יהודית, שאתה
כל כך לא סובל.
תראה אותה, גם היא "חוזרת". אם היית יודע כמה עכשיו היא
מאושרת. היא מרגישה משוחררת. מרגישה אישה אמיתית. מחוברת
לייעוד שלה בצורה הומוגנית מבפנים. ערב פסח בפתח וגם אני כמו
עם ישראל מוכרחה לצאת מעבדות לחירות. להיות חופשייה. לא מסוגלת
להמשיך להיות נפש מיוסרת כלואה בתוך עצמה. אני בטוחה בצדקתי.
עכשיו בזמן שאני מדברת איתך אני מרגישה יותר בטוחה מתמיד. אם
רק היית מקשיב לי בכל פעם שניסיתי לדבר איתך... מה זה משנה
עכשיו...?
מאוחר מדיי. עכשיו אני כבר על סף הבחירה וכה רחוקה ממך, אבל
אני עדיין זקוקה לך, מאיר. עדיין זקוקה לשמש שלך שתחמם אותי.
גם אם אני עושה טעות, תן לי לעשות אותה ולהיווכח בכך בעצמי. אל
תיקח ממני את השמש שלך. בבקשה, אל תעזוב לי את היד, מאיר. אני
צריכה אותך עכשיו יותר מתמיד.
מאיר: יש דרכים שאני פשוט לא יכול ללכת בהן וזאת אחת מהן. את
עושה טעות, ילדה. העניין הוא שמהטעות הזאת לא תהיה לך דרך
חזרה.
עמנואל: אם כן אני לוקחת עליי את הסיכון ואת האחריות.
מאיר: ומה איתי? אהה? מה יהיה איתנו, עמנואל? איפה זה משאיר
אותנו?
עמנואל: אני לא יודעת. את זה אתה צריך להחליט בעצמך.
מאיר: איזה ברירות את מתכוונת להשאיר לי?
עמנואל: אני אמרתי שאני רוצה שלא נעזוב ידיים. זאת ברירה אחת
למשל...
מאיר: החיים שלך, עמנואל, זה החיים שלי והחיים שלי זה החיים
שלך. אין באמצע ואין על יד.
עמנואל: אם זה תלוי בי, הייתי רוצה שנלחם על האהבה שלנו ונלמד
לחיות ביחד עם כל הקושי.
מאיר: קושי? את מציבה בפנינו משימה בלתי אפשרית.
עמנואל: אין משימה בלתי אפשרית לאהבה. (לוקחת את ידו ומכניסה
בידה)
מאיר: ואת התלוננת על הקלישאות הבלויות שלי... (עוזב את ידה)
עמנואל: גם קלישאות נכונות לפעמים.
מאיר: אבל לא זאת, יקירתי. גם האהבה החזקה ביותר לא תשרוד
מאחורי החומה האיומה, שאת מציבה בינינו. את יודעת שלא נוכל
להחזיק ככה מעמד אפילו שבועיים.
עמנואל: אני לא יודעת את זה.
מאיר: עכשיו את משקרת לעצמך ולי.
עמנואל: לא, אני מאמינה שהאהבה שלנו יותר חזקה מכול חומה ומכול
פער.
מאיר: עמנואל, תתעוררי! זה בלתי אפשרי.
עמנואל: אני מאמינה באהבה שהיא אלוהים, ואני מאמינה בנו.  
מאיר: את לא חושבת בהגיון. (נגש לצאת מהחדר)
עמנואל: מאיר, אני לא חושבת. אני אוהבת... אותך ולחיות איתך.
אני רוצה להזדקן איתך ולהיקבר לצידך. (סוערת אחריו)  
מאיר: את לא מבינה שיש השלכות. שיש הלכות. זה פשוט לא יכול
להסתדר בבית אחד. זה כמו מזרח ומערב רשומים על אותו שלט באותו
כיוון. זה כמו... זה כמו...  
עמנואל: זה לא כמו שום דבר אחר. זה כמו אתה ואני וזה תמיד
מסתדר.
מאיר: לא הפעם,עמנואל. לא ככה. זה גדול גם עלינו.
עמנואל: אז מה...? ככה? לוותר...?
מאיר: אני אומר, למה שאת לא תוותרי על המסע המיותר הזה אל הצד
האחר.
עמנואל: אתה רואה איך אתה מתייחס לזה. המיותר בעינייך הוא
הנחוץ ביותר מבחינתי. הרי לא באמת התייחסת ברצינות לכל השינוי
שהתחולל בי בחצי שנה האחרונה, נכון? עוד אחת מהקפריזות של
עמנואל... רק אף פעם לא לקחת בחשבון, שיום אחד אני אוכל לקום
ולשנות את חיי בבת אחת מקצה לקצה.
מאיר: אני מאמין בך, אלה. מאמין בכוח הרב שלך. לפעמים נדמה לי
שאני מאמין בך יותר משאת מאמינה בעצמך. אני מאמין שאת יכולה
הכול ושאין שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותך, כשאת מחליטה משהו.
הבעיה היא שאני לא מאמין בסיכוי שלנו לשרוד אם את אכן תחליטי
לקום ולהמיר את אמונתך.
עמנואל: אז אתה לא מאמין בנו...
מאיר: אני בסך הכול מנסה להיות מציאותי... אני לא חושב שיש
מישהו שיכול היה להבין זוגיות מעורבת שכזו... זה בלתי נתפס.
עמנואל: אז אולי תנסה אתה לתפוס את זה בתור התחלה.
מאיר: אני אמות בשבילך, עמנואל. אני רוצה לעשות איתך ילדים
ולהיות שלך לעד. השלוש שנים האלו היו המתנה הכי מדהימה שקיבלתי
בחיי. השבתות הנפלאות שלנו יחד, השירים שכתבנו אחד לשנייה...
הכול היה קסם צרוף ואלי, אלי שלא יגמר לעולם גם.  
עמנואל: הוא לא צריך להיגמר.
מאיר: את יכולה לחזור בך.
עמנואל: מאיר, אתה יודע שמהמקום שאני נמצאת אין כבר דרך חזרה.
מאיר: אני מבין...
עמנואל: ומה זה אומר עלינו?  
מאיר: את יודעת שאני אוהב אותך...
(מאיר ניגש אליה ונושק לראשה. אחר כך הוא לוקח את כף ידה
ומכניס בכף ידו ומתיישב לצידה. הם מתחבקים ארוכות. האור יורד.)