נכנסתי למחשבות בזמן האחרון. על כל מיני דברים. על דברים
שרציתי, דברים שאני עדיין רוצה, מחשבות שהיו ואינן, ומחשבות
שהלואי ולא היו מעולם.

אני חי חיים טובים, יש לי הורים תומכים (אפילו שהם גרושים),
ממוצע ציונים טוב יחסית, אני לא מנודה, למרות שאני גם לא מר
פופולריות. אבל בכל זאת, משהו חסר בתערובת הזאת. אני לא ממש
שמח. אני לא מוצא את הדבר היחיד שישמח אותי, אפילו שאני יודע
מה הוא. אהבה.

גם מי שמכיר אותי, לא יודע שאני רומנטיקן, פשוט בגלל שאני מעיר
הערות שלא מתאימות לתדמית. אני חושב שהסיבה שהערתי את ההערה
ההיא הייתה שניסיתי להוציא תסכול. תסכול מהמצב של ההורים שלי,
תסכול ממצבים של מכרים או סתם אנשים, אבל הכי הרבה, תסכול
שלי.

מערכת היחסים היחידה שהייתה לי אי פעם הייתה בכיתה ה` או ו`,
כששידכו לי בטיול שנתי ילדה, שמה לעשות, לא ממש מצאה חן
בעיניי. אז בגלל שאני רומטיקן, והתלהבתי מהצ`אנס הראשון שלי,
הצעתי לה חברות (דבילי, אבל כמו שאמרתי, התלהבתי), וחמש שניות
אחרי שהצעתי, התחרטתי. עכשיו נתקעתי עם מישהי שאני לא מוצא בה
כלום, וגם לא מחפש בה כלום.

במהלך הסופשבוע שאחרי הטיול התקשר אלי חבר שלי מאז ואמר לי
שאותה אחת אומרת שהיא "צריכה לחשוב על זה עוד קצת". בהתחלה
נעלבתי, אבל אז קלטתי שכאן יש לי הזדמנות לצאת מהתסבוכת: כל מה
שהייתי צריך לעשות זה לבוא לכיתה ביום ראשון, ולפני שאותה ילדה
תוכל להגיד לי מה היא החליטה, לעשות ביג דיל מכל הקטע, להגיד
שנעלבתי מזה ושזהו, אני עזבתי את הקטע איתה. עכשיו אתם בטח
חושבים שזה דבר מרושע לעשות, ובדיעבד אני מסכים, אבל זה עדיף
על האלטרנטיווה שבה זמן יקר של שנינו מתבזבז על קשר ללא עתיד
ועם מעט מאוד הווה. זה עבד.

היה לי מזל. יש לי מזל. אני בהחלט בחצי המזליסטי של המדינה.
כמו שאמרתי, אני חי טוב, יש לי הורים תומכים, ציונים טובים,
מקום ממוצע מינוס בחברה. אולי אין לי אהבה עכשיו, אבל יש לי
מזל. אף אחד קרוב אלי לא מת, חוץ מסבא שלי ואחת מהדודות של אבא
שלי, כשלשניהם  לא היה ממש קשר צמוד איתי, והם מתו בשיבה טובה
מינוס. סבתא שלי הייתה בנהריה בדיוק באותו יום שבו היה פיגוע
20 מטר מהדירה שלה בירושלים. אבא שלי יצא מסיני חצי שעה לפני
הפיגועים. כולם חיים ושלמים.

ואני מתלונן על אהבה. מה לא בסדר איתי? אני חי טוב! אין לי
סיבה להתלונן! אבל בכל זאת. אני חצי ריק. אני ממלא את הריק
שבתוכי במשחקים, בפורנו, בבדיחות, באוכל. בכתיבת שירים על
אהבה. ועל אכזבה. בקריאת סיפורי אהבה. בכתיבת סיפורי אהבה.
בלדמיין מה היה אם.

אבל אין אם. אין היה, אין יש ולא נראה שיהיה בעתיד הקרוב.

בשתי הפעמים היחידות בחיים שלי שאמרתי (או אמרו בשבילי) למישהי
שהיא מוצאת חן בעיני ושאלתי אם אולי היא רוצה לראות אם יש משהו
בגו, נדחיתי.

בפעם הראשונה מישהי שהייתה איתי באותה כיתה מכיתה ג` עד כיתה
ו`. זה היה בקומזיץ כיתתי בכיתה ו`, אני עשיתי טיול קצר, לנשום
קצת אוויר נטול עופרת, וכשחזרתי תפסו אותי שלוש בנות בצד ושאלו
אותי אם יש מישהי ששמתי עליה עין. אמרתי "כן, הגר." הן הלכו
ואמרו לה. לא ביקשתי מהן. הן החליטו. אחרי כמה דקות הן חזרו
אליי ואמרו לי שהיא לא מחפשת חבר. אחרי אותו יום, אני לא יכלתי
להסתכל עליה באותה צורה. עליה הקטע הזה לא השפיע. היא דיברה
אליי, אותה כמות מועטת שהייתה מדברת אלי קודם, אם בכלל, אבל לא
הראתה סימן של מבוכה. היא עברה לבי"ס אחר ממני אחרי כיתה ו`.

פגשתי אותה לפני שנתיים באוטובוס. בהתחלה לא זיהיתי אותה, אבל
כשהיא ירדה באותה תחנה כמוני, לא יכלתי להתאפק. שאלתי אותה "את
הגר דרור?" ואמרתי שאני רן הרפז, מהיסודי. אמרנו את ה'היי"-ים'
ואת ה'ביי"-ים'. מאז ובמשך כל כיתה ט` תמיד כשהייתי עולה על
אוטובוס ציבורי באיזור אור עקיבא, הייתי סורק אותו בכדי לבדוק
אם היא שם. עכשיו תבינו אותי, היא הדבר הכי קרוב לאקסית שיש
לי, וכמו שהרבה אנשים יכולים להעיד, אקסים/ות יכולים לגרום לך
לעשות דברים מוזרים. היא הייתה שם כמה פעמים, אבל רוב הפעמים
לא.

כנראה יש מגמה כזאת של "לא להגיד לרן הרפז בפרצוף `סורי, לא
מעוניינת`. גם הגר וגם יאנה (השניה שרציתי) לא עשו לי את זה
בפרצוף. יאנה לא עשתה את זה בכלל. הייתי צריך לגלות את זה
ממישהו אחר בכיתה בצורה שנשמעה כאילו הייתי צריך כבר לדעת את
זה לפני.

האמת, הייתי צריך. אבל כמו שאמרתי, אני רומנטיקן