בחוץ שמש אוגוסט רתחה, ישבנו על הספה בסלון וחיכינו. לידנו,
מקופלים על הרצפה, נחו כיסאות הים. השמשייה מונחת בצד. סבתא
שלי, שלבשה את כובע הטמבל הצהוב, שחפרה מהבוידם במיוחד ליום
הים השבועי, נחרה בכורסה שלה, ובין הנחירות מלמלה מתוך שינה
לאימא שלה, סבתא- רבה, משהו על להוריד את הסיר מהפלטה, וסבתא-
רבא, שנחרה גם היא בכיסא הגלגלים לצד החלון עם המטקה שהייתה
תמיד בידיה למקרה של פריצות, מלמלה לה משהו בתשובה. זאת הייתה
הדרך היחידה שהזקנות הללו תיקשרו ביניהן, מאז הריב על החדר עם
החלון הגדול, כשקנינו את הדירה. אימא שלי עמדה מול החלון
והדליקה את הסיגריה הרביעית מהבוקר, מביטה באבא השוטף את הרכב,
בלי חולצה, בחנייה של הבניין. כשהוא מזמזם פזמונים של עבדים
כושים, מנגב ומצחצח, בתנועות סיבוביות, כמעט מכאניות, עד שלא
ניתן לראות אפילו טביעת אצבע על המשטח הכחול של הפורד אריקה .
מהבוקר הוא שם. הכרס, שנזלה לו מקו המותניים, כבר הבריקה
מזיעה, כששפשף את מגני הבוץ מאחורי הגלגלים. "תגיד לי, אתה לא
תפסיק עד שתתעלף אה?", אימא צעקה לו מהחלון. "זה היום חופש
שלנו וכולם מחכים לך, בסוף לא יישאר לנו חניה, אבל אתה, אכפת
לך אתה?".
אבא, ששיחק אותה חירש, רק עבר בטבעיות, תוך כדי הניגוב, לצד
השני של המכונית, מסתיר את עצמו מזווית החלון ושר בקול חזק
יותר.
ואימא רק נאנחה, והנחיתה את גופה, בעייפות על הספה מול
הטלוויזיה.
אותי החנייה לא הדאיגה. הייתי עסוק מדי בלהשגיח על גרינשטיין,
התוכי שלי. הבטתי בו דרך הסורגים של הכלוב, מתנדנד כמו שיכור.
כבר שבוע הוא חולה וכל האנטיביוטיקה ששמנו לו במים רק עשתה
אותו יותר מסטול. מה שהכי עיצבן אותי, זה שבחנות הוא היה בסדר
גמור, מלא מרץ, ונפנף בכנפיים שלו כל הזמן ועכשיו הוא נראה כמו
איזה הומלס בתחנה המרכזית, ידעתי שהמוכר הזה נוכל, ברגע שהוא
הציע לי את השריון החלול, ואמר שהצב קצת ביישן, "הוא יצא,
כשיהיה מוכן".
בסוף אבא הופיע מתחת לחלון. "נו, אתם רוצים לנסוע, או מה?
האוטו מחכה".
ניערתי את סבתא בכתפיים, שתתעורר, והיא הורידה לי סטירה מתוך
אינסטינקט, בגלל ששוב נגעתי לה בכתף הדפוקה.
נכנסנו לאריקה, ובדיוק כשאבא סובב את המפתח להתניע, פתאום, נחת
על השמשה המבריקה גוש של חרא והתפזר ברדיוס כה גדול, שאימא שלי
קפצה במקום מרוב בהלה. "אלוהים!", צווחה ותפסה בלב שלה. " לא.
לא. אלוהים. יונה", סבתא תיקנה. די קשה היה להאמין שכמות כה
גדולה של חרא יצאה מחור של יונה. אני הייתי מגדיר את זה יותר
כמו חרא של נשר, ולא סתם נשר, אלה אחד עם עצירות, כרונית.
אבא שלי לא זז ממקומו, פשוט נשאר יושב שם, בוהה בכתם הירקרק,
עד שהשפה שלו התחילה לרעוד מעצבים. "עזוב חיליק. זה שטויות,
באמת. אני ינקה,", מיהרה אימא להרגיע והפעילה את המגבים שרק
מרחו את החרא על כל השמשה.
אבא יצא מהרכב וטרק את הדלת בזעם.
לאחר רבע שעה שישבנו במכונית וניסינו להתעלם מהפינצ'ר של
וורדה, שלא הפסיק לנבוח עלינו מבחוץ,  ראינו ,פתאום, מלמעלה,
כמה נוצות לבנות מרחפות מעלינו, מצד לצד, ונוחתות על האספלט.
אחר כך אבא הגיע, "תזוז כבר", בעט בפינצ'ר, מגלגל אותו מדרכו
ונכנס פנימה. "עכשיו הם ידעו מה זה לחרבן לי על האוטו", אמר
מחייך, לפני שהתחלנו לנסוע.

הים תמיד עושה אותך רגוע ואתה חוזר עם עייפות נעימה כזאת.
וכשחזרנו הביתה, באמת כל מה שרציתי היה ליפול למיטה כמו גופה.
הגעתי ראשון לדלת, עם המפתח, אבל לא נכנסתי, בגלל שאימא הכריחה
את כולם לנגב את הרגליים על השטיח, "שלא תכניסו לי חול לסלון",
הזהירה. סבתא סיננה לעברה כמה קללות באידיש, כשלחצה גם עליה.
כשפתחה את הדלת, קפאה אימא במקום ומבט מבוהל עלה לה לפנים,
"נו, תזוזי כבר, את חוסמת", נדחפתי לעקוף. ואז ראיתי את זה;
מיליוני כתמים ירוקים לבנים כיסו את הרצפה. זה היה בכל מקום,
על המחשב והמדפסת, על הספה החדשה, על הפלטה עם הסיר השרוף
שנזלו ממנו כל המים, על הספה הישנה, על המנורה הכאילו סינית,
שכמעט ולא האירה, על קערת הקבוקים בצד השולחן, על סבתא- רבא
שהתעוררה רק עכשיו, אפילו על הראש של גרינשטיין, ששכב ללא
תנועה בפינת הכלוב. "הם הרגו אותו", בכיתי, כשניסיתי להזיז
אותו בעזרת המחק של העיפרון, אבל הוא לא הגיב.
" אז מלחמה הם רוצים? אין בעיה!", הכריז אבא וחטף את המטקה
מידה של סבתא- רבא, שהחלה לבכות כמו ילדה קטנה, "תחזיר", יבבה,
אך הוא כבר נעלם מחוץ לדלת.
מאז, המצב רק החמיר. היונים התגלו כחבורה די מאורגנת, וידעו
בדיוק מה לעשות. לפחות פעם ביום, הייתה אחת מהם פורצת, במפתיע
דרך התריסים, וסבתה- רבא הייתה צועקת, "לתפוס מחסה". כשהיונה
הייתה מתחילה במתקפה האווירית, כולנו היינו זוחלים במהירות
להסתתר מתחת לספה, חוץ מסבתא- רבא, שישבה מכוסה בניילונים
והניפה את המטקה שלה באוויר לכל עבר. האמת, גם הסבתא הצעירה
הופקרה בדרך כלל  בשטח האש, בגלל שלא הייתה זריזה מספיק, וכל
מקומות המחסה היו כבר תפוסים לפני שהצליחה להתכופף. היא הייתה
מתחננת שניתן לה להיכנס, מייללת על לחץ דם הגבוהה שלה ושהיא לא
רוצה למות. אבל אבא  היה צורח עליה שהיא בוגדת ושהיא מגלה את
המיקום שלנו, ומסלק אותה בדמעות.
ככה זה היה בכל פעם: הם היו מפגיזים אותנו, ואחרי זה אבא היה
עולה לגג, עם מטף.
עם הזמן המפלצות המעופפות, כמו שסבתא כינתה אותם, התחילו לפתח
אסטרטגיות שונות. הן היו תופסות אותנו עם המכנסיים למטה, בדרך
כלל בשירותים, קופצות עלינו בלילה כשישנו, אורבות לנו מאחורי
הווידיאו, מתחבאות מתחת לספל הקפה של אבא, בתוך המיקרוגל,
בכיסי הז'קטים התלויים בארון. אחת מהן עם ריאות ממש גדולות,
הייתה מסוגלת לשבת מאובנת כמו פסל, על הסרוויס, ממתינה שנתקרב
אליה, מבולבלים ואז, פתאום, הייתה מתחילה להתחרע.
. לאחר הפציעה של סבתא, אטם אבא את כל החלונות עם המסקנטייפ
שנשאר לנו ממלחמת המפרץ, והתבצרנו בבית כמו זונות בפשיטת
בילוש. אבל שום דבר לא עזר, הן היו מתוחכמות מדי. פשוט חיכו
בסבלנות וכשמישהו מהשכנים היה מתקרב לדפוק בדלת, הן עפו בדממה
מאחוריו. לא היינו מספיקים לתת לפתוח והנבלות כבר היו בפנים.

את גרינשטיין סירבתי לקבור. פשוט, כיסיתי אותו במטפחת ושמתי
כיפה על הראש כשסבתא- רבא קראה קדיש. אבא הבטיח שינקום את
מותו, אבל אחרי זה, כשהגופה של גרינשטיין נעלמה, גיליתי שאבא
בזבז עליו שלושה טיפקסים, ותקע אותו על המקל של הפומפה, במרכז
הגג, בתור אזהרה. "מלחמה פסיכולוגית",  צרח עלי כשבכיתי, "מה
אתה לא מבין?, או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו". אחר כך הוא
הצטער, וסלחתי לו, כי ידעתי שכמה שהוא מנסה להיראות קשוח מול
היונים, בתוך- תוכו הוא מאוד נואש.

הלוואי ויכולתי להגיד שהנבלות ידעו מתי לנצח. ההפך. הפגע וברח
כבר הפך לטכניקה שולית, הן החלו להילחם בנו בשטח. אימא שלי לא
יכלה לצאת בבוקר לעבודה, מבלי להביט למעלה, ובצדק, החלאות ארבו
לנו בכל פינה, מתואמות ביניהן, והמסכנה נאלצה לרוץ בכל בוקר
לתחנת האוטובוס, כשהן חגות מעליה בצווחות מחרישות אוזניים,
תופסות לה בשיער ובחולצה, אחת מהן, ממש מיומנת, אפילו הצליחה
להרים לה את החזייה ולהתעופף איתה בכל העיר. את סבתא שלי נידו
ממשחקי הבינגו בגן העיר, "מכשפה, קישטה, קישטה אמרתי", היו
הזקנים מתרחקים ממנה מבועתים. אותי הן תפסו בטיול השנתי ומאז,
כולם בבית ספר קוראים לי:"יובל המשולשל" וגם חזרתי יומיים לפני
הזמן הביתה. זה היה סיוט. אפילו החזר לא קיבלנו.


שבוע שעבר כשהרגשנו שהעניינים די נרגעו, עברו היונים את
הגבול, כשאחת מהן חטפה לאבא שלי את הוויזה כשהוציא כסף
מהכספומט והשנייה חטפה את הארבע- מאות שקל שיצאו מהחור של
המזומנים. אבא התחיל להשתולל ולקלל באמצע הרחוב, עד שהמון של
סקרנים עם שקיות קניה התקהל סביבו. כשהבין שלא יקבל את הכסף
בחזרה, הוא חטף לשומר של הבנק את האקדח מהנרתיק והתחיל לירות
באוויר, ממשיך לסחוט את ההדק גם שנגמרו הכדורים.
אחרי שאימא שיחררה אותו בערבות, היא חזרה הביתה לבדה, חיוורת
מהרגיל. "הוא ברח לי", סיפרה. הוא לא הוציא מילה, רק ישב באוטו
עם חיוך פסיכוטי מרוח לו על הפנים ואז, באמצע הפקק, פשוט זינק
מהרכב ונעלם".
כולנו חיכינו לו, מודאגים, בבית וסבתא- רבא שנחרה על הכורסא
שלה, מלמלה מתוך שינה לסבתא הצעירה, שהכול באשמתה, והסבתא
הצעירה, לחשה בתגובה, "שתסתום את הג'ורה התותבת שלה". אבא חזר
בערב. הוא לא אמר כלום, רק ניגב את הזיעה ממצחו והניח על הרצפה
בזהירות, מיכל ענק ועליו ציור של גולגולת ואיקס גדול סביבה.
אחר כך גמע חצי בקבוק של אשכוליות ועלה לגג הבניין עם המיכל,
עדיין מחייך את החיוך המעוות שאימא הזכירה.

בבוקר למחרת כשירדנו לנסוע לים, החנייה הייתה מלאה ביונים
מתות. הגופות היו מפוזרות בכל מקום וניסינו שלא לדרוך עליהן
כשנכסנו לאוטו. אבא הדליק את הרדיו, שם דיווחו בחדשות, על
הכחדת זן נדיר של להקת יוני הדואר ששירתה בנאמנות את חיל
המודיעין במלחמת ששת הימים. כשהשדרן סיים, שמו שירים עצובים.
אבא הנמיך את הווליום והתניע את הרכב, ובדיוק כשישחרר את
האמברקס, נחתה על השמשה, במכה מפתיעה, גופה לבנה. הפעם אימא לא
נבהלה, רק לקחה עוד שאחטה מהסיגריה. ראשה של היונה היה מסובב
בכיוון ההפוך לגופה, והביט בנו מעבר לשמשה בעיניים חלולות. אבא
לא אמר כלום, רק הפעיל את הווישרים, שדחקו את היונה המתה לפינת
השמשה, ויצא מהחנייה, מזמזם שיר של לואי ארמסטרונג ומנענע את
הראש עם המנגינה.