למי שעוד לא יצא לראות, יש מכונה חדשה מאחורי הרב-חן.
קוראים לה אהבה-נכזבתומט וכשאתה מכניס שקל היא מראה לך בסרטון
קצר של שניה וחצי את הפנטזיה שלך מתממשת עם הבחורה שאתה מאוהב
בה,
ובסוף המכונה גם אומרת מן משפט חכם דפוק כזה.
פעם ראשונה שראיתי את האהבה-נכזבתומט, זה היה שאני ואלון הלכנו
לראות את "נצח נוראי 3".
שכנעתי אותו שנעצור שניה במכונה, הרגשתי שאני חייב לנסות
אותה.
אלון נכנס ראשון, שמעתי אותו מבחוץ ממלמל "אמממ.. כמה
שוקUלד!".
אחרי שניה הוא יצא וקרא "מאגניב! אתה לא מאמין איזה מציאותי
זה"
הלב שלי דפק בחוזקה, פרפרים מילאו לי את החזה.
התרגשתי מאוד, תחושה חדשה שעוד מעולם לא יצא לי להכיר.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת.
בפנים היה קצת מחניק מריח של מסטיקים.
ניסתי להסדיר את הנשימות שלי והכנסתי שקל.

ואז זה נהיה, העולם כולו התרחק, ממש נעלם.
רק אני וליאת, שוכבים על המיטה מכורבלים, שנינו מאוחדים, שנינו
ביחד אחד.

ואז בלי שום התראה מוקדמת, בלי שום הגינות או התחשבות, העולם
חזר.
הרגשתי נורא, כל כך קטן וחסר אונים.
לשניה אחת היה לי כל מה שרציתי, שניה אחת יותר מדי.
"האהבה תמיד תנצח" פלטה המכונה באדישות מכנית.

כל הסרט לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האהבה-נכזבתומט,
כל כך שמחתי, הרגשתי שסוף-סוף מצאתי את הדבר שאותו חיפשתי.
בסוף הסרט גררתי איתי את אלון חזרה למכונה.
"נו מה עוד פעם? עזוב, לא מתחשק לי"
הרגיזה אותי הדרך שבה הוא אמר את זה.
"אוף! שוב אתה עם הקטעים המעצבנים שלך?! תפסיק כבר להיות כל כך
אנוכי כל הזמן!"
לא היה לי כוח אליו יותר, רצתי לכיוון המכונה ולשמחתי הוא לא
עקב אחריי.
עצרתי ליד המכונה, מתנשף מהריצה.
עמדו שם שני אנשים, אחד מבוגר ואחת בערך בגיל שלי.
"תראה גיל, אחד חדש הצטרף אלנו" חייכה הבחורה כשהבחינה בי.
באותו רגע נפתחה דלת המכונה ויצא ממנה בחור שלישי, הבחורה מיד
נכנסה במקומו.
אחרי שגיל יצא מהמכונה נכנסתי אני, שוב היה כל העולם בכף ידי
לשניה אחת.
כל העולם בשקל זה עסקה די משתלמת אמרתי לעצמי.

אני לא זוכר כמה פעמים בקרתי במכונה באותו הערב, אבל עד שחזרתי
הביתה החלה השמש לבצבץ מהמזרח.
"איפה היית עד עכשיו?!"
"אהה אימא מצטער, הייתי אצל יואב ונרדמנו," שיקרתי.
"אתה יודע איך דאגנו לך? לפחות היית מתקשר, עכשיו לך לישון מחר
יש בית-ספר"
קמתי בבוקר עם כאב ראש נוראי, הדבר האחרון שרציתי היה לקום
מהמיטה ועוד ללכת לבית-ספר.
כבר החלטתי שאני אכריז על עצמי חולה כשנזכרתי באהבה-נכזבתומט,
אם אני אתארגן מהר אני אספיק עוד לבקר בה!
יצאתי מהבית עם קורי שנה ומערכת השעות של אתמול ורצתי לכיוון
הרב-חן.
הגעתי,
נכנסתי,
הכנסתי שקל ושוב היינו רק שנינו מזוקקים משאר העולם. זבנג!
לפני שהספקתי להוציא את האוויר חזרתי.
עוד שקל וכל העולם אצלי בלב ואחרי שניה - כלום.
שקל, הכל, כלום.
וחוזר חלילה...
אחרי בית-ספר כמובן שחזרתי לשם.

ככה העברתי את הימים, עם אביבית גיל ואור היינו מין חבורה
כזו.
ימים... שבועות... חודשים... אין לי מושג כמה זמן ארכה התקופה
ההיא, אבל איפשהו באמצע הפסקתי ללכת לבית הספר.
לאט לאט גם התחילו להצטרף אלינו עוד אנשים, חלק מהבית ספר, חלק
מבוגרים והיה גם איזה זקן רוסי אחד.
הרוב התחילו בהדרגה, בהתחלה רק שעה ביום ואז לפני שהם שמו לב
הם היו מבלים שם לילות רצופים.
הספקתי כבר לשכוח מליאת, לעיתים רחוקות שהיתה עוברת לי מחשבה
בראש עליה, כל הענין היה נראה לי מגוחך.
הייתי קם בבוקר, הולך למאוחרי הרב-חן וחוזר בלילה.
את הכסף הייתי משיג בכל מיני דרכים, מההורים, מאנשים בתחנת
אוטבוס, מחברים וקצת מהכסף שקיבלתי לבר-מצווה.
ערב אחד שחזרתי הביתה עם כאב ראש נוראי אימא חיכתה לי במטבח
ולידה מאפרה מלאה סיגריות.
"בוא שב," היא אמרה בפנים רציניות.
התיישבתי.
"התקשרה אליי היום היועצת מהבית-ספר."
שתקתי.
"היא אמרה לי שלא היית בבית ספר כבר הרבה זמן."
הקול שלה נהיה עצבני יותר.
"איפה אתה מסתובב כל הימים האלו? לאן אתה הולך כל בוקר?"
היא התחילה לבכות.
"דניאל, אתה משתמש בסמים?"
"לא!" צעקתי עליה ורצתי לחדר.
"דניאל מה נהיה ממך?! למה אתה לא מדבר איתי, תספר לי ואני
אעזור לך!" היא צעקה.
הוצאתי את המזוודה מהארון ומלאתי אותה בכל מיני דברים.
"את תמיד חייבת לדחוף ת'אף שלך נכון?! תעזבי אותי בשקט!"
סגרתי את המזוודה והלכתי לכיוון הדלת.
"לא דניאל חכה, אני מצטערת אל תלך אני אעזור לך אני מבטיחה!"
יצאתי מהבית בלי לקחת מפתח.
מבחוץ עוד שמעתי אותה בוכה, כאב לי לגרום לה סבל כזה אבל ידעתי
שבחיים היא לא תבין.

בלילה שרפתי את כל הכסף שנשאר לי על המכונה, בבוקר התחילו לבוא
האנשים הקבועים.
פתאום בא איזה רכב צהוב שכתוב עליו "עיריית רמת-גן" ולקח את
המכונה, כולם עמדו עם פה פעור והסתכלו עליו מנפץ להם את
הפנטזיות.
תוך שעה כבר כולם התפזרו.
רק אני נשארתי יושב על המדרכה עם חור שחור בלב שאין לא מושג
איך למלא אותו.
לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי ללכת לשום מקום וגם לא היה לי לאן
ללכת.
לא נשארו בי שום תקווה ציפיה או רצון. שום טעם לחיים ושום
מחשבה.
הכול נעלם, רק חור שחור ואינסופי.
עכשיו כבר אני לא צריך את המכונה בשביל להיעלם.