כמעט כל יום אני נכנסת לדף יוצר שלך.
לבדוק, אולי כבר כתבת את הסיפור הקצר שלי, כל החברות הקודמות
מונצחות ביצירות שלך, מעורטלות במילים יפות יפות,
תמיד דמיינתי מה תכתוב עליי כשניפרד.

אתה זוכר אז, שאלת אותי "על מה את חושבת",
"אם לנשק אותך או לא" עניתי, ולא האמנתי שהמילים האלו יצאו מפי
שלי.
"אז תעשי את זה כבר" ציווית עם חיוך ואני נשקתי לך נשיקה ארוכה
ארוכה, שם, מתחת לכוכבים הזוהרים בתקרה.
זו סצנה שצריך להנציח, התחלה טובה לסיפור, סיפור אהבה.

ואם לא סיפור, כי תמיד אמרת שלסיפורים יש יותר מדי מילים ופחות
מידי משמעות,
אז תכתוב עליי שיר, שיר קטנטן עם כמה שורות בודדות.
תתאר את העיניים שלי שאהבת נורא לנשק, אולי את השיער,
את המבט שלי כשעזבת ואת שלולית הדמעות שלא ראית.
אולי תסיים בכמה מילות געגוע, סוף קורע לב שכזה.
תכתוב עליי שיר, שיר אהבה... עם סוף עצוב עצוב,
ממש כמו שהיה.

כל יום אני נכנסת לדף יוצר שלך,
ואין לי סיפור... ואין לי שיר.