תקראו לו מטורף, תקראו לו חולם, תקראו לו
אידאליסט-רומנטיקן-יפה-נפש בצורה חסרת תקנה, וזה לא יפריע לו.
תאמרו שהוא רואה יותר מדי טלויזיה אמריקנית דביקה, נחשף ליותר
מדי קיטש מקומי, וזה לא יזיז לו את קצה הגבה. להפך, הוא יחייך
ויאמר תודה. הוא יאמר שהוא שמח לחיות בוורוד, ורק ירחם עליכם
שאתם טובעים בעולם שחור ומציאותי. אולי הוא יזרוק איזו מנטרה
אופטימית-ליברלית, בסגנון 'חיה ותן לחיות', או 'תמיד צריך
להסתכל על החצי המלא', ואז ימשיך בדרכו, עושה צעדים גדולים
ולוקח נשימות עמוקות.
כי מיקי, מיקי בטוח. במה הוא בטוח? בעתיד. בטוח, משוכנע,
סגור-ודאי-מאה-אחוז. ולא תשכנעו אותו אחרת. ויותר מזה, מיקי
בטוח שהעתיד שלו ורוד. לא ורוד-עליז, חס וחלילה, פשוט ורוד. גם
אם יהיו בו כתמים שחורים, האופק של מיקי ורדרד יותר מתחת של
תינוק, אם האנלוגיה הזאת עושה לכם את זה.

"הנה התסריטאי!" צעק ג'קי מהברזלים, וכל החברה סובבו ראש וראו
את מיקי מתקרב, חוצה את הכביש ומתיישב לידם. "אז מה קורה?" הוא
שואל אותם בחיוך אופייני. "הכל טוב, אנשים?" הוא מוחה זיעה
מהמצח, בכל זאת יום חם. החברה, שכבר מזמן הבינו שאין טעם לנסות
ולגרור את מיקי חזרה למציאות, רק מחייכים ונאנחים קלות. "אולי
יש לך איזה תסריט מעניין למכור לנו היום?" ג'קי תוקע מרפק חד
במיקי, אבל מיקי לא מתרגז. "למען האמת," הוא מכחכח בגרונו,
"אני עובד עכשיו לפי תסריט שחשבתי עליו אתמול בערב, אז אני לא
כל כך יכול לספר לכם מה בדיוק עומד לקרות," הוא מציץ בשעונו.
"באסה," פולט ג'קי, "אני דוקא צריך איזה בידור טוב."
אך מיקי לא מתרגז. "אני זזתי, חברה, אני הולך הביתה," מיקי קם
ומנקה את הג'ינס מעלים ומחול, ומתחיל לעלות ברחוב. "מיקי!
מי-קי! הבית שלך נמצא בכיוון ההפוך! טמבל!" ג'קי צועק לו
מהברזלים בזמן שהוא והחברה מתפקעים בצחוק היסטרי. מיקי שמע
אותם, הוא לא חירש. הוא מודע לכך שהבית שלו נמצא במורד הרחוב
והוא מטפס. הוא לא עושה את זה בשביל הכושר, גם לא בשביל לבדר
את החברה. למיקי יש תסריט - תסריט ברור ומובנה. תסריט דרמתי,
וכמו שאמר פעם תסריטאי מפורסם-עלום-שם, "אחרי תסריטים דרמתיים
יש לעקוב לפרטי-פרטים, אחרת מקבלים קומדיה של טעויות."
אז מה התסריט הפעם? תחילה מיקי יטפס עד סוף הרחוב, ואז יחתוך
הצידה לרחוב המקביל ויתחיל לרדת חזרה, ככה שלכאורה הוא מגיע
מהמרכז והולך הביתה, ובמקרה לגמרי עובר ליד הבית של קרן. כי
מקריות, כפי שידוע, זה הצעד הראשון בדרך לשלמות. מה שקורה בפעם
הראשונה במקרה, לא יכול להיות מתוכנן. מיקי בטוח שהעתיד שלו
ורוד, והוא בטוח שקרן בתוכו. זו רק שאלה של זמן, ולכן מיקי רק
נותן לדברים דחיפה קלה בכיוונם הטבעי ממילא.
עוד רבע שעה הוא יגיע לבית של קרן. הוא שמע אותה פעם מספרת
לחברתה שבשעות כאלה, כשאין לה מה לעשות, היא יושבת ליד החלון
הגדול בסלון ביתה, ומסתכלת על העוברים והשבים ברחוב. וזה
בוודאי מה שהיא עושה גם ברגעים אלה ממש. כשהוא יגיע אליה, הוא
ילך לאט, אולי ירים את הראש למעלה, כאילו בוהה לרגע בשמיים.
אולי אפילו יתעכב לקשור את השרוך, והיא לבטח תקלוט אותו, תצעק
אליו מהחלון - בהתחלה הוא לא ישמע, אבל בפעם השניה הוא כבר
ינפנף לה לשלום, וכך תתחיל פגישתם המקרית:
"וואו, איזה יופי," היא תתלהב, למרות שדיברו רק פעם אחת בעבר,
"מה את עושה כאן?"
"אני בדרך הביתה מהמרכז," הוא ישלוף בביטחון מלא את התירוץ
המוכן מראש.
"איזה קטע, בדיוק חשבתי עליך," היא תחייך אליו, והשיחה תעבור
לפסים אישיים, לפי התסריט.
"גם אני חשבתי עלייך," הוא יאמר לה ברוך. זה נכון חלקית - הוא
חשב עליה עכשיו, אבל גם אתמול וכנראה גם מחר.
"כבר הרבה מאוד זמן אני רוצה לומר לך משהו חשוב," היא תפגין
אומץ לא אופייני לנערה מתבגרת, תוך הדגשת מילות מפתח.
"מה בדיוק? אני מקשיב," הוא יתגרה בה קלות, מושך ממנה את
המילים.
"אני... אני אוהבת אותך," היא תפלוט במהירות, בולעת הברות, ואז
תחייך ותיישר מבט לתוך עיניו. "עכשיו אני מרגישה הקלה, זאת
אומרת, כמעט הקלה," היא תרמוז לו בקריצה. הוא ישתוק. זה הקטע
האהוב עליו בתסריט הזה. הוא לא יאמר דבר, רק יישיר מבט לתוך
עיניה, ואז היא, כן היא, תנשק אותו. רגע שיא קלאסי. הרפרטואר
העלוב שלו עם בנות, החבר שלה, הפער החברתי העצום ביניהם - כולם
ייעלמו כלא היו. מכאן התסריט פתוח, אבל הוא מאמין שהיא, כמובן,
תזמין אותו פנימה, ושם הם יתחי-

"מיקי!!!" קול נשי הפריע את שלוות מחשבותיו. לא יכול להיות
שזאת קרן, הוא עוד לא קרוב לבית שלה. "מיקי!" הקול חותך את
הרחוב הדומם. אולי זה מהחום? "מיקי! יא טמבל! מאחורייך!" מיקי
נעצר ומסתובב. "אה... שלום," הוא מחייך בעצבנות.
"איזו קבלת פנים חמה, אני מתרגשת. פוץ', עצור! שב!" ובבת אחת,
נטע והסן-ברנרד הענקי שלה, פוץ', נעצרים ליד מיקי, קוטעים את
רציפות התסריט. פוץ' נראה כאילו הוא מחכה לרגע המיוחל בו אלוהי
הכלבים יחליט שהוא סבל מספיק, וישלח אותו לגן-עדן מושלג, אך
לפי ההבעה המיוסרת על פניו, אלוהי הכלבים הוא בכלל חתול. נטע,
לעומת פוץ', לא נראית מיוסרת כלל - לבוש ספורטיבי וחיוך עייף.
"אני... לא התכוונתי... זאת אומרת... אני שמח לראות אותך,"
מיקי מתקן את עצמו בזריזות.
"אני שמה לב... לא משנה, זה בסדר," נטע מחייכת ונותנת למיקי
נשיקה על הלחי, כפי שמקובל בידידות נעורים. "מה אתה עושה פה
בכלל?"
"אני-אני-אני..." מיקי מגמגם נואשות.
"הבנתי... ולאן אתה הולך?"
הופה. שאלה קשה. בשביל להיצמד לתסריט, הוא חייב להמציא תירוץ
להיפטר ממנה לפני הבית של קרן... לחשוב, לחשוב, מה היצ'קוק היה
עושה? או אלטמן? היא מחכה לתשובה. "אני קופץ לקרן, ומשם
הביתה."
"לקרן? אווו... משהו סודי שם ביניכם?"
"אולי," מיק מסמיק. אם רק לא תפריעי לתוכנית, הוא חושב.
"טוב, אז אני אלווה אותך עד אליה, ואז אסתלק בשקט, מתאים?"
"אוקי," מיקי נושם לרווחה, "שנזוז?"
"יאללה פוץ', זזנו."

השמש מתחילה לשקוע לה בראש הרחוב, והצללים מתחילים להתארך.
עובדה שמאוד מדאיגה את פוץ', שמגלה עניין הולך וגובר בתופעות
אופטיות. "אני מצטערת שאנחנו הולכים כל כך לאט, פשוט פוץ' חייב
טיול ארוך, אחרת הוא מתחרפן," נטע מתנצלת בחינניות.
"זה בסדר," מיקי מגיב בנונשלנט, אבל מגניב צצה לשעון, ועוד
הצצה אל מורד הרחוב. הבית של קרן כבר מציץ מעבר לפינה, אבל אין
אף אחד ליד החלון הגדול. אך הוא לא מודאג.
"אתה יודע משהו? בדיוק חשבתי עלייך... כשנפגשנו," נטע מצהירה
בשקט.
מיקי מחייך. הוא לא בדיוק מקשיב, הוא מאמץ את עיניו בניסיון
לפענח האם הצללית ליד החלון הגדול אצל קרן זה עציץ, או שותפתו
לעתיד. "נחמד לשמוע, תודה."
"כן... בדיוק חשבתי כמה נחמד יהיה לפגוש אותך כי... מיקי? מיקי
אתה כאן?"
"מה? אני מקשיב, מקשיב..."
"מיקי," נטע אוחזת בידו ונעצרת . "מיקי תשמע, אני לא יודעת איך
לומר לך את זה. אני חושבת שאתה מיוחד. באמת. ותהיתי, מה אתה
חושב עליי," היא שואלת בשקט.
אבל מיקי רק חושב על זה שכרגע הוא לא זז, למרות שהבית של קרן
קרוב יותר משהיה אי-פעם, ואם הוא מבין את מה שנטע מנסה לומר,
אז היא מאוד ישירה. אפילו אמיצה.
"מיקי... מיקי... תאמר משהו..." נטע מנערת אותו.  מבטיהם
נפגשים, פרצופיהם מתקרבים, וכשנטע מנסה לנשק אותו, ככה
בעדינות, מיקי לוקח צעד אחורה. "מה לעזאזל?" הוא ממלמל לעצמו
ואז מסתובב ומתחיל ללכת במורד הרחוב, ואז לרוץ, לקול נביחותיו
הרמות של פוץ', שכנראה מנסה להביע מחאה כלשהי. אולי הוא סתם
רעב. אבל מיקי רץ, רץ, מתרחק. נטע ההמומה מסתובבת, אבל לו לא
אכפת - כי יש לו תסריט דרמתי, והדבר האחרון שהוא צריך זו תפנית
בלתי צפויה.