כמו ברחובות הצרים של יפו, אני מסתובבת ברחובות הצרים שלה, מכל
כיוון אוויר מופיע לי תענוג חדש וצבעוני, וככל שאני מתענגת
עליו יותר, אני לא סובלת אותה עוד יותר.
החזיריות שבפניה,
הרעש הבוקע,
הבלונד המזעזע,
הכל מצטרף למחשבות הרצופות שבין אהבה לשנאה,
למחשבות שבין ריחוק וקרבה.
הרחובות שלה כל כך רבים, שאני נעלמת בין הקירות, חוזרת פעמים
רבות על מקומות. לא מצליחה להגיע ללב העניין ולקרוא בין
השורות.
וכולם אוהבים אותה,
כל העיוורים,
מי שלעולם לא ביקר ברחובותיה המסוגננים.
כולכם חושבים שאתם יודעים עם מי אתם מדברים, אבל המילים שלה
משטות בכם. כמו שהיא שיטתה בי.
והמחמאות,
אוי המחמאות,
ממלאות את הרחובות הריקים האלה שלה, הצבעוניים, שריקים מתוכן
למעשה, שמרוקנים מביטחון ואושר אמיתי, שמשטים בכם שיש לה, מה
שהיא רק רוצה להשיג.
לעמוד לרגע במקום ולא להכנס לשום רחוב נותן את הפתרון, כי אני
מרימה את הראש השמימה שלה, והחזה הענק שלה מפריע לי לראות, יש
צורך לטפס עליו כדי להביט היטב. אז מטפסים,
הפטמות מצויינות להאחז בהן,
והשומנים הצמיגיים מונעים החלקה,
אני מגיעה לראש הפסגה,
שותה קצת מים מהבקבוק שבו תמיד הייתה משקה אותי,
ומרימה את הראש מעלה,
אל האמת.
השמיים נראים קודרים,
כמו עיניה.
ושפתיה הקטנות מלמלות משהו על אושר;
"אני כל כך מאושרת, מאושרת, מאושרת"
מה את סחה?!
את נערה עצובה,
שלא הגיעה אף לא לשאיפה אחת שלה,
את רק רוצה, ומדיימנת,
וחיה באשליות,
והגאווה היחידה שלך היא ה-D-90 שלך, שאת מנפנפת בו כאילו
שמישהו מסתכל.
לומר לך, ובעצם לכולכם את האמת, הייתי שם, ראיתי, נגעתי, וזה
לא משהו בכלל... מילא אם היא הייתה 18 קילו פחות...