הסכין לאט נשלפה מידי, ובתנועה חדה נזרקה על גופתה החיה של
נינה. בתזוזה מהירה הסכין נדקרה עמוק אל תוך ביטנה של נינה.
זעקת כאב קצרה נשמעה וחיוך קטן על שפתיי. יצאתי מן המקום
במהירות, ופניי התבוננו אל המשך הרחוב יחד עם אותו חיוך קטן.
הסיפוק שהתחולל בי היה כה מוזר, הרגשתי שאין איש כמוני,הרגשתי
אלוהים. המשכתי ללכת במורד הרחוב, לא ידעתי לאן אני הולך, בעצם
לא ידעתי כלום, לא תכננתי כלום. הכל נראה כל כך בסדר, אפילו
שכחתי שכרגע רצחתי מישהו. אך הסיפוק המדהים הזה מיהר להעלם.
הגעתי לסוף הרחוב והתחלתי לחשוב אחרת .רצחתי את נינה, אלוהים.
מה עשיתי? הרגתי את החברה הכי טובה שהיקום  איי פעם העניק  לי.
ועכשיו היא מתה. בגללי.
שגעון קטן  של אחר הצהריים והיא איי שם מדממת למותה. פתאום
המחשבות הנוראיות התחילו להתערבב בראשי. תחילה חשבתי להתאבד,
להעניש את עצמי בדרך הקצרה ביותר, לאחר מכן הגעתי למסקנה
שהתאבדות בשבילי היא רק מתנה, שאין היא מגיעה לי.

המשכתי ללכת במורד השדרה, כבר לא הבנתי כלום, הכל היה כל כך
מבולבל במוחי. ורק רציתי לברוח,
ידעתי שכל מחשבה שעוברת לי בראש ברגעים אלו, היא רק טעימה קטנה
של הרגשותיי ברגע שאני בעצם אבין שהרגתי מישהו,  ושנינה מתה.
המשכתי ללכת, והדמעות המשיכו לזרום במורד הלחי שלי.
ברגע מסוים הבנתי שאני כבר לא בעיר, באיזה כביש ראשי המוביל
צפונה. המשכתי ללכת, זה כלל לא היה משנה לי. במחשבה שנייה, זה
לא שיש מקום אחר ללכת אליו, וגם אם היה לי, הוא כרגע היה
מקולל.
עצרתי לרגע לסדר את נשמתי, ואז עלתה אל ראשי השאלה המפחידה
מכל, "מה הלאה?" מה אני יעשה עכשיו, איפה העתיד שלי, האם יש לי
עתיד בכלל? ושוב הכל התחיל להתאסף לי בראש. עכשיו יחפשו אותי,
עכשיו יאשימו אותי ברצח של חברתי הטובה המנוחה ובצדק. עכשיו
הכל אבוד, כל משהיה לי קודם טמון תחת גורל החיים המרים, החיים
שלי. הדמעות המשיכו לזרום, ואני המשכתי לפסוע במדרכה שליד
הכביש המהיר, המכוניות המשיכו לטוס לידי. הכל היה אותו הדבר
ורק אני בהילוך איטי, בדרך לתהום.

ברגע מסוים הרגשתי שכבר אין דמעות שאני יכול להוציא מן עיניי
הנוראיות, ואין יותר מחשבות מיותרות להעסיק בהם את ראשי, כנראה
אני משלה את עצמי, אבל לפחות לאותו הרגע הכל כבר היה מיותר.
איכשהו עדיין הענשתי את עצמי להשאר בעולם, העולם הזה שפעם
התלוננתי עליו, ועכשיו
זה אני שצובע אותו בדיו אדום של דם.

ברגע מסוים תקף אותי הרעב הנורא.  אחריי מספר שעות ארוכות,
שכבר בהם הספקתי לראות את זריחה פעמיים, ולעבור ישובים וכפרים
רבים שמעולם לא ביקרתי בהם קודם. התחלתי להרגיש שכמה קרקרים
וממתק שוקולד שאנשים טובים נתנו לי ברחוב מיציאה של ישוב אחד,
כבר לא עוזרים. נשכבתי על עשב שליד המדרכה של ליד איזה כביש
מהיר, השמש סינוורה את פניי והרעב היה בלתי נסבל, בכוחות
האחרונים המשכתי ללכת.

בעודי קושי הולך, נכנסתי לאיזה ישוב, עוד אנשים טובים, עוד
ילדים מקפצים בין הרחובות, עוד אנשים שאין להם מושג שלישוב
המוגן והקטן שלהם נכנס רוצח. וכך המשכתי ללכת, הרעב היה עדיין
בלתי נסבל. הצבתי לעצמי מטרה חדשה, למצוא עבודה, משהו שיאפשר
לי לקנות אוכל. נכנסתי לאיזה קיוסק ומול פניי התנופפה לה מודעת
דרושים.
"סליחה, אתם עדיין צריכים מישהו שיעבוד פה?" אמרתי בקול צרוד
ושקט שלא דיבר ימים רבים. "אה, כן". חייכתי חיוך קטן ומבוייש
כמו ברגע שהרגתי את נינה.
"מדובר בשכר מינימום, שמונה בבוקר עד שש בערב, כולל ערבי
שישי". האיש היה טוב מידי, לא קורות חיים לא כלום. הוא בחן
אותי, מלמעלה עד מטה, באופן מוזר הייתי נקי, חוץ מכתם הדם
שהסכין השאירה אליי. הוא חייך שוב ואמר "טוב אחי, אתה נראה לי
בסדר, אני אקח אותך לתקופת נסיון". הייתי כל כך מאושר,רק
שהאושר הזה לא הגיע לי. כך עבדתי עוד באותו היום, והוא בנדיבות
נתן לי שכר עוד באותו שבוע. עם קצת כסף בכיס ואוכל בפה, הצלחתי
לייבש את הדמעות לתקופה קצרה, אפילו השגתי לי חדר באיזה דירה
של אישה זקנה שכל המשפחה שלה עזבה. גם היא כנראה לא ידעה שאצלה
בחדר שוכן לו רוצח.

ככה עבדתי, אכלתי וישנתי חודש חודשיים, האושר המפתיע התחיל
לעבור לו. ורגשות האשם הנוראים חזרו אליי, הדמעות המשיכו להציף
את פניי, ונינה המתה לא עזבה את מחשבותיי. יום אחד המעביד
הנחמד שלי שם לב לזה שאני בוכה. "היי תגיד, מה עובר עלייך בזמן
האחרון? " ניגבתי מהר את דמעותיי
"כלום, סתם צרות של נשים" הוא שוב חייך ואמר "טוב תשמע אחי,
זה לא  משהו שבוכים אליו" חייכתי אליו חזרה בזיוף אלגנטי שכזה,
והמשכתי לסדר את הסחורה. הוא הסתובב והמשיך לעסוק בשלו, לא
יכלתי לשלוט בזה והמשכתי לבכות. המעביד הסתכל חזרה, הביט בי
קצת, וחזר לעינינו, כנראה כבר לא היה נעים לו. ניסיתי להסדיר
את נשמתי ולהמשיך כרגיל, אך הזעקה הזאת של נינה, המבט הקר מת
שלה, לא עזב אותי לרגע. באותו ערב כשהשעון הכה שש ובאתי לצאת
מהקיוסק, הוא ניגש אליי ואמר "תראה אתה עובד פה כבר כמה
חודשים, ובשביל הפרוצדורה אני צריך את הקורות שלך, תביא מחר,
בסדר אחי?" על מצחי עברה טיפת זעה מביכה, הבטתי בו כמו תלמיד
קטן שלא יודע את התשובה לתרגיל בחשבון, אחריי מספר שניות
נדנדתי את ראשי בחיוב והלכתי.

בלי לחשוב יותר מידי, חזרתי לחדר שלי, אספתי את קצת הדברים
שהיו לי, קצת מהשטרות שנשארו לי,
ויצאתי מן הדירה, מן הישוב חזרה לכביש הראשי הממשיך להוביל
צפונה. הקיוסק, החדר, האוכל בפה
כבר לא שינו לי דבר, רק להתמודד עם הפרצוף המת של נינה המתעופף
בראשי, היד שלי המחזיקה
את הסכין שדוקר  את ליבה של חברתי הטובה, ולמה? כעס שטחי, ריב
קטן.  החשכה הבעירה את השמיים, ואני הצבתי לי מטרה חדשה: לשכוח
את נינה, את הרצח, הכל.

המשכתי ללכת, נכנסתי לעוד ישוב, הפעם הוא היה גדול יותר, אולי
זאת הייתה אפילו עיר שלא הכרתי.
בכניסה ניצב מולי קניון גדול, נכנסתי בכניסה הראשית. השומר בדק
את התיק שלי, ובטח חשב שזה עוד אזרח הגון, לא יכול היות שמדובר
ברוצח שברח. כבר כמה חודשים שעברו, ולא מחפשים אותי? מפתיע.
נכנסתי לאיזה מזנון, או אלא שמוכרים "ג'אנק פוד". ראיתי שם כמה
ילדים קטנים אוכלים, בטח גם הם חושבים שאני עוד אזרח נחמד,
חיכיתי שהם יעזבו את השולחן ואני אוכל לאכול את מה שהם השאירו,
בתקווה שהם ישאירו משהו. הם באמת השאירו לי משהו לאכול, ואני
מילאתי את הבטן בעוד אני משאיר את כספי בכיסיי, גם זה לא הגיע
לי, בעצם שום דבר עדיין לא הגיע לי, ונינה עדיין לא יצאה לי
מהראש.
שוב החשכה ירדה, ואני יצאתי מאותו ישוב גדול. בדרך למקום אחר,
ששם אולי בתקווה אוכל לשכוח שאני רוצח, ושום דבר מטובתם של
האנשים כבר לא מגיע לי.

פעם הייתי מוצלח, פעם כל זה ויותר הגיע לי, פעם בעצם בכל זה לא
הייתי מסתפק, ואז יום אחד, פשוט התעצבנתי. אז משהייתי ועכשיו
אני לא, כבר לא משנה, אלא זה שמישהי שקישטה את העולם בטובתה,
ביופייה וחוכמתה, כבר לא פה. ועכשיו נשאר רק כלום, וזכרון מר.
המשכתי ללכת אל תוך הלילה, בתקווה למצוא עיר או ישוב או כבר
שתשכיח את הכל. הבטתי למעלה בשמיים הכחולים מלאים בעננים,
כמו נוצות קטנות ואווריריות מקשטות בד קטיפה כחול כהה. אלוהים!
גם זה לא מגיע לי. המשכתי להביט ביופיים של השמיים, גם כשלא
נשאר כלום, הם תמיד יהיו שם. המשכתי ללכת, ובו זמנית ראשי היה
מורם ועיני התעופפו אל נפלאות  השמיים. ברגע מסוים שמתי לב
שכאשר אני ממשיך ללכת העננים מתקדמים איתי, באותו הכיוון,
באותו הקצב, מוזר שאף פעם לא שמתי לב לזה, הבטתי לצדדים,
והפנסים, השיחים והעצים באו והלכו בעודי אני ממשיך ללכת, ורק
העננים האלה המשיכו ללכת איתי, לכל מקום, ביום, בלילה גם כשמעל
ראשי יש תקרה. אותם עננים כמו המעשים שלי, לא יעזבו אותי
לעולם, אותם נוצות רקומות בקטיפה כחולה כהה, אותם שמיים, אותם
מעשים רקומים על דף חלק ויפה. אותם חיים שאני "מקשט" לאט.
המשכתי ללכת.