הפסיכולוגית שלי אומרת שאנשים ששותים הם אנשים שמנסים לברוח
ממשהו, כנראה הייתה להם ילדות קשה או שסתם עברו דברים רעים
בחיים וכשהם שותים הם שוכחים, מן בריחה שכזו מהמציאות, כמובן
שבסוף המציאות תופסת אותם, היא הרי תמיד מנצחת במשחק הזה.
הפסיכולוגית שלי הפצירה בי להפסיק לעשן, היא אומרת שבשביל ילדה
בת 14 אין לי מספיק סיבות טובות כדי לעשן ולהרוס לעצמי את
החיים בגיל צעיר כל כך, אני שאלתי אותה מה זה "סיבות טובות"
אבל היא לא ענתה, רק לקחה עוד שאיפה מהסיגריה שלה.
עם הפסיכולוגית שלי אני יכולה לדבר על הכל, גם על האנשים
הקטנים שהולכים לי בראש, על הקולות שאני שומעת כשאני לבד, על
ההתמכרויות שלי והאובססיות המוזרות לדברים דוממים, הפסיכולוגית
שלי מקבלת אותי כמו שאני ועל כל דבר מוזר היא נותנת הסבר מאוד
הגיוני, הגיונית הפסיכולוגית הזו שלי.
הפסיכולוגית שלי בטוחה שיום אחד היא תתחתן, תגור בכפר עם בעל
יפה ושני ילדים יפים, גם כלב יהיה לפסיכולוגית שלי, אבל אני
תמיד אומרת לה שהיא תשאר אומללה כל החיים שלה, היא לעולם לא
תתחתן, ואם היא תמשיך לשתות בקצב הזה היא תגיע למוסד גמילה
ותגמור שם את החיים שלה, אבל הפסיכולוגית שלי רק מהנהנת בראשה
להסכמה ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה ובראש עוברים לה חלומות על
העתיד.
ועוד שיחה עם הפסיכולוגית נגמרת בדמעות, הפעם סיפרתי לה איך
אמא מתה בייסורים ממחלה קשה ולאבא נגמר כל הכסף מלגדל אותנו
לבד, סיפרתי לה איך אני ואחי הקטן היינו הולכים כל שבוע לשים
לאמא פרחים בקבר ואני הייתי נשארת שם עוד קצת כדי לדבר עם אמא,
ואז הפסיכולוגית שלי מוחה דמעה ומבקשת להחליף נושא, זה מכאיב
לה מידי, אז אני מזמינה אותה לשתות משהו, כדי לשכוח.
הפסיכולוגית שלי יכולה לעלות לי על העצבים הרבה מאוד, אולי כי
אני מדברת איתה המון, אבא כבר מזמן אמר לי שכדאי לי להפסיק
לדבר עם עצמי... אולי כדאי שאני אקשיב לו.