חברה שלי עזבה אותי. בדיוק בשעה הזאת אתמול ראיתי אותה. היינו
ביחד שנה ושמונה חודשים. אני עדיין לא מעכל את זה. אני זוכר
בדיוק מתי נפגשנו ואיך. זה היה לפני שנה, שמונה חודשים ושבוע.
שברי התקופה הזאת חיים בי, זיכרונות שילוו אותי כל חיי.

נפגשנו במקרה. סטירה מיד הגורל. אני, כהרגלי, הלכתי חזרה הביתה
אחרי טיול לים. אני אוהב את הים, השקיעה. בדרך חזרה אולי קצת
ריחפתי. חשבתי על השקיעה, על ציפורים עפות. חשבתי כמה יכול היה
להיות טוב אם הייתי בא לשם עם מישהי. לפחות פעם אחת לראות את
היופי הזה עם מישהו, לחלוק קצת מהרגש. היא גם כן היתה בדרכה
חזרה הביתה. היא נהגה באוטו שנכנס בי. מתוך הרהורי השקיעה
העירה אותי פגיעת המכונית. נזרקתי מהחוף לתוך האוויר לכמה
מאיות שנייה לפני שנחתתי על הרצפה. התעלפתי. את מה שקרה הלאה
היא השלימה בשבילי.

דבורה היתה בדיוק בדרך חזרה מחברה שלה. הן "התכוננו" לבחינה
בספרות -  הקורס אותו היא בחרה. שכחתי לציין, דבורה גם היא
סטודנטית, כלומר, אני סטודנט גם כן. בכל אופן, היא לא בדיוק
למדה עם חברה שלה. הן שתו, מוזיקה התנגנה ברעש מחריש אוזניים
ברקע. היא היתה בטוחה בהצלחתה, עם אילו עובדות היה לה להתווכח?
אווירת ה"למידה" עוד לא התנדפה ממנה, והיא נסעה חזרה לביתה מעט
שיכורה ומאוד צוהלת. היא לא שמה לב שחציתי את הכביש, היא לא
ראתה אותי. למזלי, מהירותה לא היתה גדולה מדי, שכן מי יודע
איפה הייתי עכשיו. האמנתי באלוהים מאותו הרגע. מיד עם ההתנגשות
היא נבהלה. דרכה בכוח על דוושת המעצור ושלחה את המכונית לחריקה
אימתנית. היא יצאה בריצה מהמכונית. נסערת, מבולבלת, שיכורה
מעט. היא לא ידעה לאן היא לוקחת אותי, אבל היא לקחה.
לדבריה היא נסעה ונסעה, בלי לדעת לאן, עד שלבסוף, אולי כשהתנדף
ממנה האלכוהול, נסעה חזרה למסלול אותו היתה צריכה לקחת -
הביתה, ואני איתה באוטו, "יושב" בכיסא שלידה.
כשהגענו לביתה היא חנתה בחופזה, השאירה אותי היכן שהייתי ורצה
לביתה. היא סיפרה לי שוב ושוב על מה חשבה ברגעים אלה.
"מה אני אעשה? הוא חי או מת?... הרגתי אותו, הרגתי אדם! מה אני
אעשה... מה..."
מחשבות אלה הדהדו בראשה עד שהפכו לצעקה, צעקה שגוועה רק
כשנרדמה דבורה, כשעה אחרי
שרצה לתוך דירתה, ומספר שעות לאחר אותה תאונה גורלית.

היא לא ישנה טוב. סיוטים רדפו אחריה. בחלומה, היא סיפרה לי,
היא נוהגת באוטובוס המסיע ילדים לבית הספר. נוסעת לאיטה, אותו
מסלול קבוע, ומאחוריה שואגים הילדים. לפתע קופץ חתול שחור על
הכביש, ובוהה, עם עיניו הריקות, הישר לתוך עיניה, לתוך נשמתה.
ברגע זה, לדבריה, הרגישה את עצמה כנקרעת מבפנים. מתערבלת,
מעורבלת, נמחקת, הווייתה שלה. ואז הכול משתנה. אין היא יותר
נהגת - היא השמש בשמיים, מאירה ממעל. העולם פורח לפקודתה.
פתאום, שוב מגיח החתול, הולך כלא מודע לכוחו. באיטיות ראשו נסב
לעברה, עיניו השחורות בולעות את כולה הזוהרת. שוב אותה תחושה
של ריקנות, של אובדן.
היא קמה מכוסה זיעה קרה. תוהה היכן היא? מה קרה? עד שידה פגעה
במנורת הקריאה ואור חלש הכה בחדר, מותיר זיכרון עמום של חשכה.
היא נזכרה היכן היא, אך לקח מעט זמן עד שזכרה מה קרה בדרכה
לכאן. היא רצה החוצה בחלוק ובנעלי בית. חזרה אלי, אל המכונית,
שם ישנתי "שנת ישרים". היא ישבה לידי כ-20 דקות. בוהה בי, באדם
שלפתע נכנס  לחייה, וכך נרדמה. חזרה שוב אל חלומה, רק שהפעם
לחתול היה גם פרצוף...

התעוררתי במכונית כאשר הזיכרון האחרון שעלה לי לראש הוא
השקיעה. לא הבנתי איך הגעתי למכונית הזו, ועוד עם אישה זרה,
"מה מעשיי כאן?" יצאתי מה המכונית ורצתי. רצתי בלי לחשוב,אחרי
כמה זמן התקשרתי לחבר וביקשתי ממנו יסיע אותי הביתה, לא סיפרתי
לו מה קרה, שקרתי. בבית ישבתי ובהיתי, מנסה לעשות סדר במראות
שהתרוצצו בראשי. השקיעה חזרה  אלי בחלומי. השמש ירדה אט אט,
ואני טבעתי בים, כשמאחורי צבעי השקיעה צובעים את השמיים ביופי
מדהים. היא התעוררה מעט אחרי. זיכרון הלילה הקודם היה צלול
במוחה, וכמו כן היה גם זיכרון החלום.
היא החליטה שהיא חייבת למצוא אותי ויהי מה. כמו שהאיר לה המזל
פנים, ברגע שיצאה מהמכונית מצאה את הארנק שהשארתי מאחוריי, הוא
כנראה נפל לי תוך כדי ריצה, שם נחה לה גם, כמובן, תעודת הזהות
שלי. דן עמוס, זה היה שמו של האדם בו נכנסה. הארנק שלי לימד
אותה גם עוד כמה דברים. אותו דן עמוס הוא בן 22 וגם כתובת היתה
לה. היא לא היתה בטוחה מה היא עושה. היא עלתה לביתה, הרימה את
השפופרת, ביררה מהו מספר הטלפון שלי והתקשרה. הצלצול הוא שהעיר
אותי, שהציל אותי מטביעה. בחלומי רעד כל העולם תחתיי מרעש
הצלצול, שובר את השמש לשניים.

חיפשתי מנומנם אחרי הטלפון, לא מודע למעשיי. בצלצול השלישי
הרמתי את השפופרת. שקט, ואחריו צליל ניתוק.
"טוב," אמרתי לעצמי. "איזה מטריד אלמוני שוב, או אולי טעות."
אחרי כעשר דקות צלצל הטלפון שוב. מהסס, לא ידעתי אם לענות או
לא.  בצלצול השלישי הרמתי את השפופרת.  קולה היה מעברו השני של
הקו - מסביר, מתרץ, לא הבנתי את מה.
"אני מצטערת, אני לא יודעת מי אתה, אבל כמעט הרגתי אותך... מה,
אני מצטערת, אתה בסדר נכון, בסדר?"
"בסדר." גמגמתי.
שמחתי שהיא מצטערת אפילו שלא ידעתי על מה.
"תרצה לפגוש אותי היום בערב?" נורתה השאלה כמו חץ.
"מה..? היום?... טוב... אין לי כלום, אבל... איפה?"
שתיקה קצרה. ואז התשובה. "מממ... תפגוש אותי במסעדת "הטיגריס".
היום. בערב. בשמונה."
מוחי היה שקט. המום ומוטרד.
"איך אני אדע מי את?"
"אני אהיה הבחורה עם השיער השחור והשמלה השחורה".
"טוב" מלמלתי. "נתראה, איך אמרת שקוראים לך?"
מאוחר מדי, כל  שענה לי היה צליל ניתוק.

??אני זוכר איך כל היום תהיתי מי היא. איך היא נראית, איך
הגיעה אליי. לא זכרתי את התאונה. כל מה שזכרתי, היה שהתעוררתי
בבוקר במכונית עם אישה זרה, מה שבאותו הרגע לא הייתי בטוח אם
גם הוא לא היה רק חלום. אז העברתי את הזמן בהרהורים.??

בשמונה בערב הגעתי אל המסעדה. אורות נוצצים ריצדו בכל מקום,
נשברים על גבי ריצפת השיש החלקה. חיפשתי אותה. לא לקח לי זמן
רב למצוא אותה. היא ישבה שם, מחכה. שיערה השחור השופע נשפך
מראשה, עיניה גדולות וכחולות, עורה לבנבן וחיוור ופנייה פנים
של אלה. לבושה היתה בשמלת ערב שחורה חשופה בכתפיים וסגורה
מקדימה, ששיוותה  לה מראה של דמות על-אנושית, דמות מעבר לזמן.
עמדתי המום, מסתכל עליה. לאחר שסיימתי לבהות ביופייה, שמתי לב
שהיא נראית מוטרדת מעט, כאילו מקום כזה ושמלה כזו לא מתאימים
לה. היא נראתה חרדה, כמחכה להפתעה. פתאום הכתה בי המחשבה שאותה
הפתעה לה היא מחכה היא אני והתחלתי צועד אל עבר השולחן בצעדים
מגמגמים, חרד מלפגוע באותה השלווה שליוותה אותה. עיניה פגשו
בעיני והרגשתי כאילו נשאבתי לתוך ים סוער, אובד בכחול עיניה.
היא מייד הנמיכה את מבטה כמתביישת. היא זיהתה אותי מייד. כשעלו
עיניה שוב נורו מתוכן כוח ועוצמה. אני נמשכתי אל מבטה מתעלם
מסביבתי ומתיישב על ידה.

היא לא סיפרה לי איך הגיעה אלי. בשבילי היה הדבר כאילו נשלחה
משמיים, מתנה לכבודי. את סיפור התאונה שמעתי ממנה רק הרבה זמן
אחר כך. הנושא עלה במקרה, קראתי לה מלאך שלי.
עיניה הכחולות פנו מייד להסתכל עלי. מיישרות מבט אל תוך עיניי.
גליה מכים בי.
"איך קראת לי?"
"מלאך שלי." אמרתי שוב, מחייך, מטומטם מאהבה.
"את נשלחת מהשמיים. אלוהים הוא שהפגיש בינינו."
"כל מה שהפגיש בינינו הוא חולמנות מצידך ואלכוהול מצידי."
היא המשיכה להישיר מבט אל עיני וחייכה חיוך מסתורי ממתיק סוד.
אני צחקקתי, מחייך פלטתי "מה?... על מה את מדברת?"
"אתה זוכר מה עשית ערב קודם, כשנפגשנו?" הים בעיניה געש וסער.
"לא... אני זוכר שהתקשרת אלי והצטערת. אני לא זוכר על מה. בטח
חייגת מספר לא נכון והגעת אלי. יד אלוהים הזיזה את האצבע שלך
על הלחצנים."
"חייגתי בדיוק את המספר שרציתי."
"שאותו אלוהים רצה, אולי בתוך תוכך את גם ידעת מה תוכניתו..."
רציתי לחייג אליך וזה מה שעשיתי." היא ירתה את התשובה.
"מה...?" חייכתי שוב. אהבה גואה בי.
"ערב קודם, לפני שנפגשנו, אני נסעתי הביתה חזרה מחברה ונכנסתי
בך במעבר חצייה..."
היא סיפרה לי את כל הסיפור. אני לא זוכר איך בדיוק חשתי באותו
הרגע. אני משער שמין תערובת של המום ומבולבל, לא ידעתי מה
לומר. דבר אחד אני כן זוכר. הרגשתי איך כל תיאורית "המלאך
משמיים" שלי קורסת. כל פגישתנו, כל הקשר שלנו היה תולדה של
צירוף מקרים, של טעות, של כלום.

"אני בררתי את הטלפון שלך, לא ידעתי מה לעשות, אז קבעתי איתך
שניפגש..."
שום יד עליונה, שום שמיים, שום מלאך שלי. עיניה, לאורך כל
הסיפור, נשארו מקובעות על עיני.  ויכולתי לראות איך הים
שבעיניה עולה וסוער, שוצף כשסיפרה את הסיפור, מטביע את
אישוניה. כעת שככה הסערה אט אט, השמש הציצה מאחורי הענן,
ועיניה התמלאו חום וחביבות.

"אז מה נעשה היום?" היא אמרה. באותו השבוע נתקיימו "חגיגות"
החודש השלישי שלנו ביחד. לא ידענו מה נעשה. אותו יום היה יום
חמישי, ורצינו לחגוג בדרך מיוחדת, אבל לא עלתה במוחנו אחת כזו.

"מה דעתך... ש... נלך לגן חיות..?" אמרה היא בשיא התמימות
שהצליחה לגייס לעצמה.
"הוא בטח סגור עכשיו." עניתי, משחק את התמים. כבר הכרתי אותה.
"לא תמיד חייבים לשלם על כרטיס... בוא..."
היא תפסה אותי בידה  והוליכה אותי כבמשחק, משתעשעת בי אל מחוץ
לדירתה ואל המכונית.
"כנס!" ציוותה.
נכנסו שנינו.
"סע!" איך אפשר לסרב למצוות האל?
כשהגענו המשכתי במשחק. הצצתי מהאוטו כבודק אם אכן סגור המקום.
הקופה היתה חשוכה.
"סגור" הכרזתי.
"אז מה..."
היא הסתכלה עלי לשנייה ויצאה. יצאתי אחריה. היא שלחה אלי מבט
שובב - מחויך והוליכה אותי בידי. היא ידעה לאן היא הולכת. היתה
פרצה קטנה בגדר בצידה המזרחי, כשהגענו אליה היא נעצרה לרגע
וחייכה שוב חיוך מסתורי, משועשע.
"נו?" היא שאלה מצביעה על הפתח.
זחלתי פנימה והיא אחרי. שנינו נהיינו מעט מאובקים ומלוכלכים
ולא יכולתי שלא לבהות ביופייה. רציתי אותה באותו הרגע. היא
קלטה את מבטי והחזירה מבט שאמר שהבינה אותו. היא העבירה אצבע
בודדה על שפתיה וליקקה אותה משועשעת מעצמה, אני בלעתי את רוקי.
הפרצה הובילה לאזור כלובי החתולים הטורפים. הסתכלתי סביבי -
מלך החיות ואשתו טיילו בתאם לאור הירח. קלטתי את מבטה נח עלי.
היא התקרבה תוך כדי שהיא מרפרפת באצבעה על שפתיה, מלטפת את
עצמה וקרבה אלי.  היא נצמדה אלי. מדביקה את ירכה אל מפשעתי,
מתחככת בי, מתגרה לחשה באוזני: "קח אותי..."
"כככ...כאן?" גמגמתי.
"כן..." היא ענתה, והחלה מנשקת אותי תוך כדי שהיא נעה, מחככת
את גופה בגופי. לא עמדתי בזה יותר. הסתערתי עליה, מנשק אותה,
את כולה. במהרה נותרנו בלי בגדים מול קהל צופינו - החיות.
נשארנו שם עד אור הבוקר. למחרת בבוקר היא העירה אותי והתגנבנו
שוב החוצה. לא דיברנו כלל. אני נהגתי. היא רק בקשה ממני לעצור
לה בדירתה. אחריי שהיא ירדה המשכתי לנסוע כמה שעות. מנסה לחשוב
על מה בדיוק קרה.

כל יחסינו מבוססים על כלום, על אמונה שקרית. נפגשנו רק במקרה,
בטעות, לא נועדנו אחד לשני. הכול רק הפך נוזלי יותר, פחות
ופחות מוחשי. אירועי הלילה הקודם התערבלו במוחי. הכול נראה
כחלום. כל יחסינו עד לאותו הרגע נראו כהזיה אחת גדולה, פנטזיה
שנבעה ממוחי הקודח. לאחר כשעתיים נסעתי חזרה הביתה. שכבתי
במיטה כשבמוחי רצו אירועי הערב הקודם ונרדמתי. בחלומי חזרו גם
כן אותם האירועים רק דבר אחד היה שונה. אני הייתי בכלוב, ולא
האריה. ראיתי את עצמי עם דבורה, ראיתי הכול אך מתוך הכלוב.
תחילה לא זיהיתי את עצמי, נראה היה לי כי אני צופה בדבורה
ובזר, רק לאחר זמן הבנתי שלמעשה צופה אני בעצמי.

כל פעם שאני נזכר בסיפור הזה, אני לא יכול שלא להיזכר במה שהיא
סיפרה לי על ילדותה. ישבנו אחר צהריים אחד ביחד. סתם דיברנו,
לא על משהו מיוחד. סיפרתי לה סיפורים מילדותי במושב והיא
הקשיבה - ספק מתעניינת, ספק מהרהרת בדברים אחרים.
"במושב לא היו הרבה בנות. כן, קצת נדפקנו. אבל בערך בכיתה י'
היתה החברה הראשונה שלי. היא לא היתה מהמושב, לא היתה מי. היא
היתה מישוב ליד - כיסופים. נפגשנו במקרה במסיבה, ודיברנו
והכרנו, כך שיצא שבסוף המסיבה התנשקנו. נשיקה ראשונה! חח...
הייתי כל כך מאושר באותו הלילה בדרך חזרה הביתה. היא היתה
בשכבה מתחתי. חמודה כזאת - שיער שטני בהיר, עיניים חומות, לא
הכי גבוהה. למחרת בבית הספר נפגשנו שוב ודיברנו כל ההפסקה. ככה
לאט לאט הכרנו והפכנו לחברים. סתם חברות רגילה של נעורים, אבל
בשבילי זה היה הדבר הנפלא ביותר בעולם. חברות ראשונה, אהבה
ראשונה. עם הזמן נהיינו יותר ויותר נועזים, מנסים דברים.
מנשיקות עברנו לדברים אחרים, עד שבערך אחרי שנה שהיינו ביחד
עשינו את זה. התרגשתי, פעם ראשונה והכול, אבל אני בטוח ששנינו
לא ידענו מה אנחנו עושים. זה זכור לי כמשהו מיוחד, אבל אני לא
זוכר איך הרגשתי ואם נהניתי..."
בזמן שדברתי שמתי לב לשינוי קל בעיניה, נוסף פחד לכחול שבעיניה
אבל רק לשבריר שנייה ואחר כך הוא נעלם.
"היא לא היתה טובה כמוני, נכון?" היא שאלה מגחכת בערמומיות.
"בטח שלא, חמודה. אבל, היא היתה הפעם הראשונה, המיוחדת. תמיד
זוכרים את הפעם הראשונה".
"אני זוכרת את שלי!" היא זרקה בשובבות.
"כן? ספרי לי." זרקתי חזרה, מחקה את הנימה שבה דיברה.
"טוב... אני אספר... אבל תשמור על שקט, מבטיח?"
"מבטיח." אמרתי, מישיר מבט אל עיניה, שלא הייתי בטוח אם בלבול
בוקע מתוכן או כוח.
"טוב, זה היה בערך לפני שבע שנים, נראה לי, כשהייתי בת חמש
עשרה. אבא שלי החליט שהוא רוצה לקחת אותי ואת אחותי הקטנה לגן
החיות. אחותי התלהבה, אני קצת פחות. בדרך כלל לא יצא לי לעשות
דברים עם אבא שלי. לרוב הוא היה מבלה עם מיטל. אני בטוחה
שההצעה כוונה אליה, ואלי רק בתור נספח. אז לא חשבתי ככה, שמחתי
שהוא מציע גם לי להצטרף. התחלה של דרך חדשה..."
הקשבתי בריכוז גם אם לא הבנתי איך הסיפור מתקשר לנושא שדיברנו
עליו. חיכיתי.
"טיילנו לנו בגן. אבא שלי ואחותי צחקו ודיברו ביניהם כל הזמן,
ולי נמאס. כעסתי. התנתקתי מהם והתחלתי להסתובב לבד. אני לא
יודעת כמה זמן לקח להם לשים לב שאני לא שם, אם בכלל. בהיתי
בכלוב של הקופים. קינאתי בקוף הקטן שאימו טיפלה בו, מוציאה לו
כינים. לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. פתאום שמתי לב שיש מישהו
מאחורי, עומד ומסתכל עלי. הוא היה מבוגר, בן עשרים ו...
הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט עם חיוך, שאחריו הוא התחיל
להתקרב אלי.
"ילדה, איך קוראים לך?"
"דדדדבורה." גמגמתי, עדיין נסערת בגלל אבי ואחותי ומבולבלת
מהאווירה, ההילה שריחפה סביב אותו צעיר.
"שם יפה." הוא הפטיר תוך כדי שהוא מחייך ומתקרב אלי כל
הזמן...
אני הקשבתי, מתחיל אולי להבין להיכן הסיפור הולך.
"הוא שאל אותי אם באתי לבד, ועניתי שגם אבא שלי ואחותי באו אבל
נמאס לי להסתובב איתם.
"מילא, לפחות עכשיו את לבד איתי..." בשלב הזה הוא כבר היה צמוד
אלי. יכולתי להריח אותו, לראות את המבט מלא התאווה בעיניו.
לא יודעת, אולי בגלל שהרגשתי דחויה, נסערת, לא הפסקתי אותי
כשהוא התחיל לנשק לי את הצוואר, לא הפסקתי אותו כשהוא נצמד
אלי, נוגע בי, שולח ידיים. הוא לקח אותי לשירותים. הוא הוריד
לי את החולצה והמכנסיים ואני עמדתי שם כמו גופה, לא זזה, לא
חושבת, מתה מבפנים. הוא הפשיט אותי לגמרי ואז עמד והסתכל. הוא
עדיין היה לבוש.
"את ממש יפה, דבורה, ילדה קטנה ויפה."
אני זוכרת שבאותו הרגע המילים האלה נורא החמיאו לי. עמדתי שם
בלי תנועה כשהוא פתח את החגורה שלו והפשיל את המכנסיים. שכבתי,
לא זזה, לא מגיבה. כל הזמן, תוך כדי, הוא לחש לי שהוא אוהב
אותי, שאני יפה, ואני בכיתי. לא כי הבנתי מה הוא עושה. כעסתי,
כעסתי על אבא שלי שלא אוהב אותי, על אימא שלי שנלקחה ממני, על
אחותי שגונבת את אבא שלי ממני..."
היא התמוטטה, פורצת בבכי נורא, מתפרקת אל מולי.  כולה כל כך
שבירה, רגישה. התקרבתי אליה ונחמתי והרגעתי אותה.
"אני אוהב אותך." לחשתי אליה. "אין לך מה לדאוג. אני איתך, אני
אוהב אותך, יש לך אותי."
היא חייכה אלי דרך ים הדמעות. לפתע השתנה המבט בעיניה. היא
קפצה עלי והחלה לנשק אותי בפראות, מפשיטה אותי עם מבט רעב
בעיניים. לא הבנתי את השינוי הפתאומי. הייתי מבולבל. לא זזתי,
והיא מנשקת אותי. מפשיטה אותי ותוך כדי מתפשטת העצמה.
"גם אני אוהבת אותך..."

אני יודע שלפי מה שאני מספר, זה נראה כאילו כל היחסים שלנו היו
מבוססים על מקריות וסקס סתמי. אבל זה לא היה כך. היה בקשר שלנו
יותר מזה. דיברנו הרבה על כל מיני נושאים. אני זוכר שכשהגענו
לענייני משפחה היא היתה נכבית, הכחול שבעיניה משחיר. היתה
נהיית סגורה ואפילו מופנמת. כשהיא כן דיברה, אני זוכר שהיא
דיברה על אבא שלה הרבה. "אבא שלי היה...", "אבא שלי עשה...",
"כשאבא שלי...". היא הזכירה גם כמה פעמים את אימא שלה, אבל אני
לא יודע כמה היא זכרה מהתקופה הזאת. היא היתה בת שתיים-עשרה
כשאמה שלה מתה. אני זוכר שהיא סיפרה תמיד על כמה שאימא שלה
אהבה אותה ותמכה בה. אבא שלה תמיד היה קשור יותר לאחותה, ואחרי
המוות של אימא שלה הוא החל להתרחק עוד יותר.
"את נראית מדוכדכת, מהורהרת, מה קרה?"
"סתם... חשבתי על אימא שלי... אני מתגעגעת אליה."
"את זוכרת אותה? היא מתה שהיית קטנה וזה היה מזמן."
"שתיים-עשרה זה בכלל לא גיל קטן."
עיניה בערו.
"אני זוכרת הכול. איך הכול התחיל בהתמוטטות הפתאומית שלה
בבית, שהובילה לבדיקה בבית-חולים, שם מצאו את הסרטן. היה לה
גידול בלב שיצא והתפשט, ואז השהייה בבית-חולים. ההידרדרות
במצב. איך החיים נשאבו ממנה, לאט לאט, משאירים אותה רזה, חלשה,
ריקה - מתה. אני זוכרת איך ראיתי מול העיניים שלי את המוות,
הולך וגונב מאימא שלי את חייה, את נשמתה. ראיתי איך הסרטן הולך
ומשתרש בתוכה. ניסו פעם אחת גם לנתח אותה ולהוציא אותו אבל היא
כמעט מתה. הוצאה שלו היתה גורמת ללב לגווע, למות. אני זוכרת
איך הסרטן גנב את הסיכוי שלי בחיים. גנב את האדם שאהב, שהאמין
בי, שבאמת דאג. לקח ממני את ההגנה, את התקווה. נשארתי בודדה
בעולם. ברור, אבא שלי נשאר, אבל המקרה זעזע אותו גם כן. בהתחלה
הוא שקע לתוך עצמו. לאט לאט מפסיק את האהבה שזרמה לכיווני. לא
יודעת מה קרה. אולי גם הוא לא ראה בי עתיד. אולי הוא הבין מה
הסרטן של אימא לקח גם ממני. הוא התחיל לטפל באחותי ולדאוג לה
יותר ויותר. כשאימא מתה היא היתה רק בת שש. היא בקושי זוכרת
אותה.  בשבילה היא רק זיכרון רחוק של גוש בשר שפלט אותה אל
העולם. אולי אבא שלי ראה בה משהו שאין בי, ניסיון מוצלח יותר.
הוא טיפח אותה, עודד אותה, עזר לה, ואני נשארתי בודדה בעולם,
עם אימא מתה ואבא ששכח את קיומי. שזנח כל תקווה שהיתה לו
ממני."
ישבתי מולה ושתקתי. לא ידעתי מה להגיד. עיניה נדלקו שוב. השמש
זרחה בשמיים. היא חייכה.
"מה אתה רציני? מה קרה? בוא נלך לאיפה שהוא. נצא למסעדה, מה
דעתך?"
ישבתי ולא זזתי, המום.
"טט...טטוב... את בטוחה שאת רוצה ללכת?"
"כן, למה לא?"
תמיד זה היה כך. התהום נפערת, ונסגרת מיד, באותה פתאומיות בה
נפתחה. נסגרת ונעלמת, לא משאירה שום זכר. אדמה חלקה.

היו לה כל מיני שטויות בראש. היא כל הזמן רצתה שנעשה משחקי
תפקידים. בהתחלה לא הסכמתי, אבל היא התעקשה ובסוף נשברתי.
עשינו כל מיני משחקים - משרתת ואדון, שכן שמגיע ומוצא את בעלת
הבית "עסוקה"... אבל היה משחק אחד שהיא תמיד התעקשה לשחק ורצתה
לחזור אליו. אני הייתי האבא והיא היתה הבת שלי. הסיפור היה
שאני נכנס לחדר ומוצא אותה מודדת חזייה ומשם העניינים
מתגלגלים. אני מתקרב אליה, מחווה דעה על החזייה. היא מצחקקת
במבוכה "אוי אבא.." ואז אני עובר למחמאות. מפאר אותה, את "ביתי
המדהימה". איזה "פנים יפות", "עיניים כחולות כמו הים", "יפה
כמו סערה". אל ים המחמאות היא מגיבה בחיוכים מבוישים. "אוי
אבא, די... אתה סתם מגזים."
"אני? מגזים? אני גאה שזה מה שיצא ממני, יצור מושלם כמוך..."
לאט אני מתקרב אליה, ואחרי אחת המחמאות אני נעמד מאחוריה ומנשק
אותה על העורף. היא מסתובבת, מישירה מבט אל עיני ומפטירה "די
אבא..." ואז מחייכת. אין בושה בעיניה רק תעוזה. היא מדביקה לי
נשיקה מלאת תשוקה, מלאת אהבה. את המשך הסצנה אני משער שאתם
יכולים לדמיין לבד.

פעם אחת קרה משהו משונה במהלך המשחק. שבר ברצף המסתיר של
המאורעות. כשהגעתי לשלב בו אני מהלל אותה ואומר שאני גאה להיות
אביה...
"את הגאווה שלי. אני גאה בבת שלי. איך יצאת טובה כזאת?"
זעזוע הבהיק בעיניה. "אימא גידלה אותי." ואז, שתיקה.
"אתה באמת גאה בי, אבא?"
התבלבלתי. זה לא היה חלק מהמשחק הקבוע.
"כן, באמת."
אבא, אז למה, למה מיטל? מה עשיתי?" היא החלה בוכה. דמעות
איטיות, חרישיות החלו מחליקות מטה על לחייה.
"לא עשית כלום. אני אוהב אותך."
"אבא..." הדמעות פרצו מעיניה. נחשול מאיים של עצב.
"איך יכולת אבא, איך יכולת?" היא הסתכלה עלי דרך ערפל הבכי
והצער שכיסה את עיניה. עיניה פגשו בעיני. כעס וכאב ניבטו מעמקי
עיניה. לפני שהבנתי מה קרה היא זינקה עלי והחלה מכה אותי.
"אני שונאת אותך! תמות! אתה הרסת לי את החיים..."
אחזתי בה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא המשיכה להתפרע ולתקוף
אותי.
"תמות, לא מגיע לך לחיות! למה? למה?!"
היא הפילה אותי לרצפה. פני וחזי היו מלאים בשריטות שאחת מהן
נותרה עדיין על לחיי השמאלית, מזכרת מאותו היום.
"דבורה, מה קרה? תירגעי... תירגעי!"
ברגע שידי היתה פנויה סטרתי לה. "דבורה, צאי מזה!"
היא חדלה מהתפרצות הזעם שלה והביטה בעיני.
"אני מצטערת דן, אני מצטערת..."
היא חיבקה אותי ובכתה. דמעותיה המלוחות חיטאו את פצעיי.

היו פעמים שחשבתי על לעזוב אותה. לנטוש את הספינה השוקעת בים
הטירוף, לפני שגם אני אירטב ממימיו, אבל היה בה משהו. אותו
המסתורין שלה הפחיד אותי, אבל כמו כן גם ריתק אותי. לא הייתי
מסוגל לנתק את עצמי ממנה, גם עם חילופי מצב הרוח הפתאומיים
האלה. היא היתה פגיעה וחזקה, מבולבלת ודורסנית.

השיחה האחרונה שלנו זעזעה אותי לגמרי. אני זוכר כל פרט ופרט
בה. חלק ממני נעלם מאז אותו אירוע. קבענו להיפגש במסעדת
"ביטרנד", מסעדה צרפתית קטנה בהמשך הרחוב בו גרה, בשעה שבע
בערב. הגעתי מעט לפניה לכן כבר ישבתי בשולחן כשהיא נכנסה. משהו
בה נראה לי שונה. עיניה הכחולות הגדולות היו כבויות. שני פתחים
בגלגלתה ומאחוריהם תהום. היא לבשה את אותה השמלה שלבשה בפעם
הראשונה שנפגשנו. המלאך בשחור שלי. כשראיתי אותה זיכרונות
מהפגישה הראשונה שלנו הכו בי. היא נראתה שונה לגמרי - לא
מבולבלת, לא מפוחדת, לא נסערת. היא התיישבה לידי מבלי לומר
מילה. שאלתי לשלומה. היא רק הנהנה. כשהרמתי את היד לקרוא
למלצרית היא שלחה את ידה במהירות והדפה את ידי למטה.
מבולבל שאלתי "מה את עושה? מה קרה?... תירגעי ונשב נאכל".
"אין יותר אנחנו."
"מה?!" שאלתי, מתחיל להתרגז, אך באותו הרגע עיניה ננעצו בי,
ריקות וחלולות. איבדתי את עצמי בעיניה. הן שאבו אותי אל תוך
חשכת מעמקיהן. הרגשתי שאני מאבד את עצמי, את קיומי.
"אין יותר אנחנו. אין יותר אני."
הפעם לא הוצאתי מילה מפי. ישבתי בדממה. לאחר כמה רגעים מבטה
נפנה מעלי והתמקד בתקרה.
"אימא, אני באה. את תוכלי לדאוג לי."
"על מה את מדברת?" התפרצתי.
"את תמיד דאגת לי," היא המשכה כאילו היתה שחקנית שרק דקלמה
שורות שלמדה בעל-פה.
"כשהלכת, לקחת איתך את כל עתידי. אין לי כלום כאן. אני רק גוף
ריק, נבוב. כל חיי את האמנת בי. הסרטן גזל אותך ממני, וכשאת
הלכת נשמתי הלכה איתך. במילא היא היתה שלך מלכתחילה. אני עכשיו
רק גוף ריק, אימא. אין בי טוב, אין לי עתיד. אני באה, אימא.
מאז שהלכת אני רק נאכלת מבפנים. חשבתי שאולי אני לא צודקת, שיש
לי מקום בעולם הזה, אבל טעיתי. הגורל רצה שאני אסבול. שאני
אוכל, אשתה, אדבר, אבל אתה מדבר עם גופה!" באומרה זאת הפנתה את
מבטה אלי. קולה איבד מעט מהמונוטוניות שלו, התפרץ.
"אני כבר מזמן לא חיה. אני לא אתן לגורל לשחק בי, לא עוד."
ראיתי דמעה קטנה זולגת מעינה, גולשת על לחיה. הדמעה התנודדה
לשנייה בקצה פניה לפני שצנחה מטה והתנפצה על השולחן.
"אני מצטערת, דן."
היא קמה והלכה, פשוט כך. הותירה אותי לבדי שם, יושב בלי תנועה.
זיכרון תהומות עיניה היה חרות היטב בזיכרוני. הריקנות, האובדן,
בור ללא תחתית.

אתם בוודאי תוהים מדוע סיפרתי לכם את כל זה. היום בבוקר ראיתי
את שמה בעיתון. היא ירתה לעצמה בראש. דבר לא נכתב עליה מלבד
תיאור משוער וסתמי של סיבת ההתאבדות. שעת המוות המשוערת היתה
בין שמונה וחצי לתשע בערב. היא עזבה את המסעדה קרוב לשבע וחצי.
ביתה נמצא במרחק 10 דקות הליכה מהמסעדה. החישוב הגס הזה משאיר
בין חמישים לשמונים דקות שצריכות לעבור עד לזמן בו ירתה בעצמה.
אני לא יכול לדעת אילו מחשבות עברו לה בראש בזמן הזה, ואני גם
לא רוצה לדעת. מאז אותו הרגע רודפת אותי תמונה אחת - היא יושבת
בודדה על המיטה בדירתה, עיניה עצומות, מעכלות את שעתיד לבוא,
ראשה ריק ממחשבות ומדאגות, והאקדח מונח לידה על המיטה, ממתין
לשעתו.
אני לא יכול שלא להרגיש אשם. הייתי יכול לסייע לה. למנוע את
זה. אהבתי אותה. הייתי יכול...