טרטור השעון המעורר קטע לו עוד חלום מעודן כמעט מושלם. הוא
התעורר בבהלה וזינק מן המיטה ההפוכה אשר מצעיה השחורים לא
הוחלפו יותר מחודש ימים.
הוא פסע במהירות לכיוון הסלון כולו אפוף שינה, היה חייב להתרחק
מן הרעש האיום שהשמיע השעון והמתין לרגע המיוחל שיחדל מצלצולו
המחריד.
הוא ניגש אל אדן החלון והביט באנשים אשר עברו בתוך הנוף שלו.
מלמעלה האנשים תמיד נראו לו כל כך זעירים כמו עכברים חסרי
משמעות או תועלת.
בוהה במבט תימהוני בקרניים אחרונות של שמש עייפה צובעות את
השמיים בגוון ארגמני.
הוא נזכר איך כינרת הייתה יושבת לצידו ומסתכלת איתו שעות
ארוכות מבעד לחלון,
תוהה אם תשוב הביתה היום בעודו ממתין לריח שלה שיחדור לנחיריו
מלמטה.
בדרך כלל הוא מסוגל להמתין לה שעות, אבל היום היה מתוח וחסר
מנוחה בצורה יוצאת דופן.
כבר כמה ימים שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר. לא משהו שיכול היה
להניח עליו אצבע-
משהו שיכול היה להניח עליו כף יד שלמה ועדיין לא לדעת מה.
משהו עובר על כינרת. היא אחרת בזמן האחרון.
הוא חש שגם כשהיא איתו, היא לא באמת איתו. לפחות לא כמו פעם.
כולו פקעת, הוא מתחיל להתרוצץ בבית מחפש דבר מה להעסיק את עצמו
כשברקע צלצול השעון המקולל עדיין לא חדל. מאחר ולא מצא כל
תעסוקה, כפי שבדרך כלל לא מוצאים כשמחפשים בכוח, הוא החליט
להתרחץ שוב בכדי להעביר את הזמן למרות שעשה זאת דקות ספורות
לפני שנרדם. בעודו רוחץ את גופו העירום השעיר מחשבותיו נכנסות
למצב מדיטטיבי של שקט נפשי רגעי מן המקלחת כמו נירוונה נקייה
משכיחה ומשכחת.
לרגע נקי אחד כל הלחץ התפוגג לנעלם.
וברגע ההוא בדיוק צליל רשרוש מפתחות מגששות במנעול הדלת חדר
לאוזניו.
בדרך כלל הוא ישר ניגש לקבל את פניה בחדווה אך היום קפא במקומו
למשמע הרשרוש.
החליט לבדוק כמה זמן ייקח לה לקרוא לו, והמתין שהיא תיגש
אליו.
כינרת סגרה אחריה את הדלת בטריקה אמיתית ללא שמץ של דרמה או
אמירות נסתרות.
טריקה אמיתית מעומק הלב, כזאת שאפשר היה לשמוע דרכה כאב.
היא זרקה את צרור המפתחות על השולחן בפרוזדור הכניסה ורצה לחדר
השינה שם עדיין רעם באכזריות השעון המעורר. הסתערה עליו וניסתה
להשתיקו אך כפתור הכיבוי נתקע כהרגלו בתוך ציפוי הפלסטיק השקוף
וסירב לשתף פעולה. "נו" קטן היא סיננה בין שפתיה בעודה נאבקת
עם הכפתור הארור אשר בגללו הבטיחה לא פעם לרכוש לעצמה שעון
חדש.
לאחר עימות ארוך עם הכפתור בתוך הצלצול האימתני והבלתי מתפשר
של השעון המעורר
כינרת הטיחה את השעון ברצפה המאובקת והקרה של דירתה. "שיט" היא
קראה מיד אחרי שהצלצול פסק ומתוך השקט המופתי ששרר לרגע פרצה
בבכי עז וזרקה עצמה על מיטתה.  
הוא האזין לכל שהתרחש מן החדר השני. קול היבבות הגיע עד אליו.
הוא לא ידע מה לעשות. מצד אחד רצה לראות מתי היא תתייחס אליו
אם היא תבחין בכלל שהוא בבית, ומצד שני לא יכול היה אף פעם
לעמוד בקול בכייה.
לאחר התלבטות מהירה הוא קיבל החלטה והופיע בפתח חדר השינה.
הוא הביט בה שרועה על המיטה קרועה ובוכייה. הוא מעולם לא ראה
את כינרת כל כך נסערת.
היא טרם הבחינה בו. ראשה חפר עמוק אל תוך הכרית האסקפיסטית
שלה.
הוא ניצב שם מולה כמו משותק, נקרע בין קול היבבות לבין קול
האגו שלו שלא נתן לו לזוז.
נמאס היה לו לוותר לה כל כך בקלות כל פעם רק בגלל צלילי היגון
שהשמיעה.
הוא נתקע בין האדום לירוק בין האור לחושך בין הקרוב לרחוק.
הוא ידע שכבר תקופה ארוכה יש לכינרת חבר מיוחד כמו כל החברים
המיוחדים שנכנסו ויצאו מחייה בעבר, ודרך הבכי המסוים ההוא יכול
היה להבין שגם הפעם זה נגמר בכי רע.
כנראה שגם הפעם נגמרה החברה של החבר שהותיר את כינרת על המיטה
שבורה.
לאחר שניות ספורות של התחבטות החל צועד לעברה והיא קפצה בהפתעה
ממצולות הכרית.
"ששון" כינרת קראה בקול "הבהלת אותי", והוא שלח בה מבט מנוכר
אך אם זאת גם מלא חמלה כאם אמר כואב לי לראות אותך ככה אבל אל
תחשבי שאני לא כועס על ההזנחה.
"בוא תן לי נשיקה, ששון" היא ביקשה ממנו בקול דק נטול מסכות
מתחנן אך לא מתחנחן.
הוא הכיר את הקול הזה היטב. לא פעם הוא נפל שבי אחריו אך לא
היום.
הוא שלח בה מבט נוסף מאשים ולאחר מכן הרכין ראשו ולא הראה לה
עוד את עיניו הרכות והירוקות. "מה קרה, ששון?" היא שאלה בעוד
היא מוחה את הדמעות שאיפרו את לחייה.
הוא לא ענה לה בעודו מנסה לנחש מה עובר בראשה.
היו ימים שרק מהצליל שפיה הפיק את שמו יכול היה לאבחן את הרגש
המדויק שהיא חשה כלפיו באותו רגע. לרוב היא קראה לו ששי ורק
לעיתים רחוקות היא השתמשה בשמו המלא. משהו בדרך בה קראה לו
היום גרם לו להבין שהיום כינרת מעורערת במיוחד.
"אני בסרט" היא אמרה, "בא לי למות". הוא האזין לה אך לא הבין
על מה היא מדברת.
"הוא בן זונה מאניק, זה מה שהוא!" סיננה בארסיות בין דמעות
אחרונות שנוצרו להן.
הוא ידע שהבן זונה מאניק רק יפצע את כינרת. מהרגע הראשון שפגש
אותו הוא קלט שמדובר בעוד בחור עם עיניים גדולות שרוצה רק את
החזה הגדול של כינרת כמו כל החברים המיוחדים שהיו לה בעבר.
מבחינתו כולם רוצים רק את החזה הגדול של כינרת. החזה המרופד
והקטיפתי שלה שלילות רבים נרדם כשראשו מונח עליו בעדנה
אינסופית.  
הוא הרים ראשו מהרצפה כדי לחטוף מבט  בשדיה הבריאים והנכספים.
כינרת הושיטה ידה אליו בעוד חיוך קטן עלה על שפתיה "אם לא אתה,
מזמן הייתי מתאבדת".
אל מול כף ידה הוא נותר חסר אונים. אם יש משהו שקשה לו לעמוד
בפניו זהו כף ידה הענוגה
אשר כה אהב-אשר כה הכיר והוקיר, ומיד הוא קרב אליה במבט מתמסר.

"אתה אף פעם לא תעזוב אותי, ששון, נכון?" שאלה בעודה מוחצת
אותו לחיקה.
הוא ענה לה חרישית משהו שנשמע לה באותו רגע כמו "ודאי" והניח
את זרועו השעירה על לוח ליבה שפעם באופן קטטוני אך מונוטוני.
"אין כמוך, ששי. אתה הגבר שלי!" כינרת נשמעה לו מאושרת כשלחשה
ועצמה עיניים.
קצב פעימות ליבה המרוסק החל נרגע לאיטו.
הוא ספר את הפעימות. אחת רדפה את השנייה ותוך זמן קצר הן פייסו
אותו.
ששון שילב את זנבו בין רגליו השמנמנות מדושנות, התחכך בסנטרה
והחל לגרגר.