תמיד בסרטים, לפני שהרופא מבשר לגיבור שהוא חולה סרטן או חולה
איידס, או חולה דבר מה נורא אחר, עוטה הדוקטור על עצמו הבעה
רצינית, ומבקש מהגיבור לשבת. המרצה שלי לקולנוע הסביר לי פעם
שזה יוצר השהייה דרמטית, דהיינו: הצופים יודעים שמשהו חשוב
עומד לקרות, והשניות הספורות שעוברות, עד שהגיבור מתיישב,
יוצרות אפקט של מתח אצל הצופים.

אבל החיים זה לא סרט, וכשד"ר סגל ביקשה ממני לשבת, בלי להרים
אפילו את עיניה מערימות הנייר שעל שולחנה, זה לא יצר שום
השהייה דרמטית.
גם כשהתיישבתי מולה, נטולת אותו פרצוף של קדוש מעונה השמור
לגיבורים בסרטים, חלפו בראשי מחשבות לא גיבוריות בכלל, כגון זה
שאני צריכה למלא דלק, והאם אני אספיק עוד לעבור באוניברסיטה
היום, לקחת את מערכת השעות שלי.
אפילו כשדוקטור סגל ניגשה לעניין עצמו, וציינה בפניי, במונחים
רפואיים יבשים, מדוע אני לא אוכל להביא ילדים לעולם, זה לא היה
דומה לסרט בכלל. בקול מתכתי, נטול כל דרמטיות שמתבקשת במעמד
כזה,  היא הסבירה לי שהאונס שעברתי בהיותי נערה, גרם לקרע חמור
ברחם, שלא יאפשר הריון ולידה. לא, זה לא משהו שניתוח יכול
לתקן. אולי אפילו כדאי שאני אתחיל לחשוב על אימוץ. באמת שהיא
מצטערת בשבילי, ובבקשה שאני אסגור את הדלת אחריי, ואקרא לבאה
בתור.

בסרטים זה לא קורה ככה.

תמיד בסרטים, כשבחור מחזר אחרי נערה, הוא קונה לה פרחים
ושוקולד, לוקח אותה לסרט, למסעדה, לים. ושם, על החוף, לצלילי
מוזיקה נוגה המגיעה מאי שם, הם מפשיטים זה את זה בעדינות,
ומתנים אהבים על החול החם. הגלים מגיעים כמה סנטימטרים מהם, אך
לעולם לא ירטיבו אותם יתר על המידה.
ואז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אבל החיים הם לא סרט, וכשיפתח חיזר אחריי, הוא לא הביא לי
פרחים, וגם לא שוקולד. הוא לא לקח אותי, לא לקולנוע ולא
למסעדה. הוא לקח אותי באוטו ונסע לחורשה שמאחורי הבניין הישן,
איפה שפעם הייתה העיריה. שם, לצלילי שתיקתי הרועמת, הוא קרע
אותי באכזריות, שרואים רק בסרטים. וזיעתו הרטיבה אותי, והדם
הרטיב אותי, ומיץ איברו הרטיב אותי. והכל היה דביק שם למטה.
ואז הוא החזיר אותי הביתה, ולא ראיתי אותו עד עצם היום הזה.

בדרך חזרה מהמרפאה, עצרתי בתחנת דלק, ותהיתי ביני לבין עצמי אם
כבר פירסמו את ציוניי המבחנים בקולנוע עיוני. השעון שלי הראה
שהשעה חמש וחצי. אני כבר לא אספיק לעבור באוניברסיטה היום,
מוטב שאני אסע ישר הביתה. הביתה, לבית הריק, שכנראה לעולם לא
יתמלא עוד בצלילי צחוק של ילד פעוט.

ובעודי נוסעת בדרכי הביתה, עברתי ליד החורשה שמאחורי הבניין
הישן, איפה שפעם הייתה העירייה. דמעה רטובה התגלגלה על לחיי,
וחשבתי לעצמי שבסרטים, בסרטים זה לא קורה ככה.