פתאום התגעגעתי אליה...
כאילו לא ראיתי או הרגשתי אותה שנים... כאילו היא מתה...
רק לפני חודש היא היתה לי בידיים,
ועכשיו היא מתחבאת... והיא עוד תתחבא הרבה זמן... מפניי...
מפני כולם...

תמונות עולות... וזכרונות צובטים לי את הלב... כמה עמוק היה לי
איתך... כמה אהבה... כמה עצב, שמחה... וגעגוע חוויתי איתך...
אצלך...
בידיים החמימות שלך... שנגעו בשמיים... והתחברו עם הים...

כשחזרתי ממך הכל תמיד היה שונה... גם כשהיינו יותר צעירות...
יותר בתוליות מעכשיו... גם אז, גם עכשיו... זה היה עמוק...
רגעי עומק ראשונים... שאפשר לחוות רק שצוללים לתוך הכחול
שלך...
גם בתור ילדה קטנה בת 5 שרצה על שיפולי גופך... החום
ברגליים... החיוך... החום... החיוך... האושר.

תמיד הרגשת אותי... תמיד שמרת עלי כשהייתי איתך... מוגנת...
בטוחה...
ועכשיו...
החום התקרר...
ההגנה נפרצה...
החיוך ירד...
והצבעים דהו... הצבעים... הם דהו...

בהתחלה כעסתי...
"איך יכולת?" חשבתי... "איך עשית לנו את זה? לי... איך עשית לי
את זה, אהובתי? בגדת... הכאבת... הכאבת כל כך הרבה..."

אבל עכשיו אני מבינה... גם את חשופה, את רגישה... גם את חובקת
אותנו בלי גבולות בכל פעם שאנחנו באים אליך... לישון איתך
בלילות הנוצצים והחמימים שלנו איתך...
את תמימה... את נאיבית...
לא ידעת שזה יקרה... לא האמנת... לא האמנו... לא האמנתי...
שמישהו ינצל את כל הטוהר... שבך...
את התמימות...
אנסו אותך... ולא הכרת את הדרך לברוח...
לא חשבת שיפגעו בך ככה... וגם אני לא האמנתי שמישהו יעיז לפגוע
בך... הטהורה בעולם... מכולן...
אני יודעת שלא התכוונת שזה יקרה...
אני סולחת... באמת...

יום אחד אני אחזור... אני אבוא... ואראה לך עד כמה אני
אוהבת... נראה לך שאין כמוך... ושלא נשכחת ממנו... מהלב
שלנו...
כולנו אוהבים... כואבים... ויודעים... שתחזרי להיות את... בבוא
הזמן...

"סיני, לא נשכח".