הם הכירו בין שדות המרעה
הם לא האמינו שזה באמת קורה
איך האהבה השתלטה עליהם פתאום
הם היו מאושרים, הם רקמו חלום
הם חיו ביחד, גברו על מיכשולים
שאלות מעולם לא היו שואלים
הם תמיד הסתפקו במנת חלקם
הם הביאו לעולם את בנם, יחידם
הם מעולם לא שאלו למה רק הוא?
אלוהים נתן להם בן אחד ובו הם הסתפקו
הם בנו לו בית חם, הם נתנו לו את העולם
העיקר שהוא ידע שהוא יחיד מבין כולם
הם טיפחו אותו שנים, אהבו יותר מהחיים
ניסו בכל עת לטמון בו ערכים
על טוב לב, על אומץ, על שלווה ששולטת
על אידיאולוגיה, על חברות, על אהבת המולדת
על העולם הזה, על רוע שעליו אפשר לגבור
על שנאה, על אלימות, על החושך, על האור
הם ניסו לתת לו כלים להלחם
איך להישאר בעולם הזה שלם
איך לא לאבד את עצמך, לא משנה לאן הגעת
איך לא לשכוח את המקום שממנו באת
אבל הם לא התייחסו רק לדבר אחד
כי פתאום בגיל עשרים הוא מחזיק רובה ביד
הוא שב הביתה פעם ב..., חוזר ממקומות רחוקים
הוא כבר לא לובש שלווה אלא מדים ירוקים
והעולם שהם בנו לו התחלף בצל סיוט
כל מה שהם לימדו אותו איבד משמעות
כי הוא ראה הרס, הרג וחורבן
וגם הוא כבר יודע שזה עולם מחורבן
עיניו ראו מראות קשים, על שנאה, על אלימות
על חוקים לא אנושיים, תהרוג או תמות!
הוא התרחק מכל מה שאי פעם הכיר
רואה מדינה שהולכת עם הראש בקיר
פיגועים, הרוגים, התראות חמות
היא לא זוכרת אהבה, היא יודעת מלחמות
והוא בלית ברירה שומר על חוקותיה
יודע שאם לא הוא, מי ישמור עליה?
אז הוא שכח את טוב הלב, קשה לו להודות
שנשאר בו רק האומץ למלא פקודות
וההורים שלו בבית, בזכותו עוד חולמים על אהבת מולדת
שנגמרה בשניה שדפקו להם בדלת
וקצין אחד נכנס, מעיניו זולגות דמעות
"אל תגיד לי... אל תגיד לי שהוא מת במלחמות"
ומי עכשיו יזכיר להם איך עוברים על כל מכשול
כי הם נתנו לו את החיים במדינת השכול
והיא השאירה להם מהחלום רק מצבה ושלד
הם נתנו לה את החיים והיא לקחה להם את הילד...