[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכה בן-מאיר
/
הרומן שלי עם שלי

אני לא יכול יותר, אני רעב מדי.

אני כותב את השורות האלו, מצונף בפינת החדר, במצב של להיות או
לחדול. אם אספיק להביא את הסיפור שלי לסיומו, אולי יזהרו
אחרים. אינני ערב למה שיקרה אחר כך. או שאצטמק ואמות פה, או
שהטירוף יגבר עלי ואצא לצוד, ובעצם גם אז אמות, כי לא ישאר
מספיק ממני לעצור את החיה.





היא היתה הדבר הכי יפה בעולם, ככה היא נראתה לפחות.
ישבה שם, כוס דאקירי נוטפת אגלי טל מסתירה את כל מה שהמחשוף
מציג, מרפקים שעונים על השולחן ואצבעות שלובות, חיוך ביישני
ובוהק,שפתיים משורטטות ביד אמן שנמתחות בדיוק במידה הנכונה
וטורי שיניים בוהקות מאופק אל אופק. העיניים הירוקות-צהובות
מסתכלות מעבר לחלל הפעור בין הפינה שלה ושלי על הבר, מעליהן
גבות שמצביעות מטה, אל קבוצת נמשים שעיטרה אף קטן ומלכותי.

זו היתה הבירה הרביעית הערב, חצי גינס כמו תמיד, אם לא סופרים
שוט מזדמן של שארטרז עם הברמן שבטוח שאני האיש הכי עלוב בעולם,
והתהפנטתי לתוך העיניים שלה, מחוסר שליטה בעליל.
קשה לי לזכור מה בדיוק קרה אחר כך, אבל כשהתעוררתי בדירה לא
מוכרת במיקום לא ידוע, הבחורה הכי יפה שראיתי היתה מכורבלת כמו
חתולה, חבוקה בין זרועותי, ומחייכת בעונג.





אחר כך, היו ימים, שבועות? מי זוכר, שחלפו כערבוביה של מצבים
מהוהים, פה איחור בהגשת עבודה, שם דחיית ההליכה למוסך, מדי פעם
שיחות מרוחקות עם אנשים מוכרים במעורפל, הדבר האמיתי היחיד היה
שלי.

היא היתה בכל מקום, מקסימה את כל מי שראה אותה עוברת בהליכה
החתולית שלה. קשה להאמין שבילינו כל כך הרבה זמן ביחד, ואני
יודע עליה קצת כל כך. היא הקשיבה טוב, הכי טוב, היתה יושבת
שעות ומקשיבה לכל שטות שהיתה חולפת לי בראש, ותמיד עונה
במשפטים קצרים, קולעים, נכונים. היתה חייבת להיות לה השכלה
פורמלית, היא היתה מבריקה בכל כך הרבה תחומים, ואף פעם לא
הגענו אליה. פעם אחת, אחרי ששכבנו, היינו שלובים זה בזו,
מגרגרים בהנאה בעיניים עצומות, ואחרי שהטרדתי אותה, פיסית
ונפשית, עד שנשברה, סיפרה שהיא מגיעה ממשפחה יהודית מלונדון,
אמידה ביותר, והיא הגיעה לארץ באיזו שליחות מחקר בנושא דגי
שוניות טורפים באילת.

כל הזמן הזה, היא לא היתה באילת. אפילו לא פעם אחת, אבל זה
באמת לא הפריע לי. הכל היה טוב מכדי להיות אמיתי, ולכן כשקמתי
בבוקר לדירה הריקה שלה בהרצליה, ומצאתי רק פתק מתנצל על זה
שהשליחות נגמרה והיא לא טובה בפרידות, לא הייתי אפילו עצוב.
התגלגלתי מצד לצד על המיטה העירומה, בחדר שכל החפצים שבו נארזו
ועשו בוודאי ברגע זה ממש את דרכם אל בירת בריטניה, והודתי
לאלוהים שנתן לי, ולו לתקופה קצרה, גן עדן עלי אדמות.





והכל היה יכול להיות פשוט נפלא, והיה נפלא, עד שקיבלתי יום אחד
הודעת דואר אלקטרונית עלומת שם. בדרך כלל אני מוחק אותן ישר,
בוודאי כשמצורף אליהן מסמך שהשד יודע איזה וירוסים הוא עלול
להכיל, אבל הכותרת- "כל מה שרצית לדעת על שלי רוטשטיין ולא
העזת לשאול"
פשוט השליכה לעזאזל את כל מנגנוני ההגנה שלי.
המסמך היה קובץ גרפי, סריקה גרועה של כתבה בעיתון באנגלית,
משהו על רצח מזוויע בכפר קטן בלנקשייר, פרטים מזעזעים וציתותים
של שוטרים ושכנים תחת הכותרת "החיה מכה שנית".

כל יום קיבלתי הודעה כזו. כל פעם מכתובת אחרת, כל פעם קובץ
גרפי של כתבה סרוקה, ואפילו התוכן והתמונות היו דומים, ההבדל
העיקרי היה בשולי הדף, במקום שבו למדתי לחפש את שם העיתון
והתאריך.
פעם זה הלואיזיאנה ניו-רומא ג'ורנל, פעם זה המרשל איילנד
אקספוזר, פעם הקול אל קהיר ופעם הסנטה-אנה ריפורטטו. שפות
אחרות, מקומות אחרים, והתאריכים?

הכתבה הראשונה היתה מספטמבר 99. מאז הן מתפרשות בטור כרונולוגי
מזוויע של מקרי רצח בלתי מפוענחים במירוץ מטורף מסביב לעולם,
בעיירות קטנות ונידחות, בערי בירה, בכל מקום. אלפי כתבות,
כביכול לא קשורות ביניהן,בכל שפה שאפשר לדמיין, והתמונות
שמשאירות מעט מאוד לדמיון. מי ששלח לי את הכתבות האלו, לא כתב
שום דבר, והכותרת תמיד נותרה זהה, "כל מה שרצית לדעת על שלי
רוטשטיין ולא העזת לשאול"
, והן הגיעו כל יום, לפעמים אפילו
פעמיים ביום, הרבה פעמים יותר.





ואני לא יודע איפה שלי עכשיו, אבל היא בטח צוחקת.
לא שמעתי ממנה מילה מאז שהשאירה אותי לבד בדירה שלה וחזרה
ללונדון, או לא, אלוהים יודע אם משהו ממה שסיפרה לי היה
אמיתי.
אולי היא ממשיכה לעשות את מה שעשתה, אולי היא מתה, אולי בכלל
לא קוראים לה שלי.

ואני לא יודע מה היא עשתה לי בדיוק, או איך, בטח שאני לא יודע
למה.
אני רק זוכר את ההודעה האלקטרונית האחרונה - "אם אתה רוצה שזה
יפסיק, אל תיכנע לרעב."  מאז אני תקוע בפינה הזו, חושב רק על
הטעם של בשר אדם, על הריגוש המטורף של שתיית דם חם, על הכח
בקצות האצבעות המוחצות נשימה אחרונה מגרונו של בן-אנוש. אני
כותב כדי שידעו, כדי שיזהרו ממנה. היא היצר הרע, והיא יכולה
לפגוע בכל אחד ואחד. אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך ולהחזיק
מעמד, הרעב משגע אותי. אני ארד לרחוב, אני אמצא מישהו עם נשק,
ואני אשכנע אותו להרוג אותי. אני לא יכול יותר.





גופת קצין צה"ל, שעבר התעללות קשה, נמצאה היום באור יהודה.
אקדחו האישי של הקצין נגנב, והמשטרה מעלה חשד כי האירוע בוצע
על רקע בטחוני, אך שומרת על כל אפיקי החקירה פתוחים.


                                                         
קול יהודה - 13.11.04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן לכל בית!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/11/04 3:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכה בן-מאיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה