הזהרתי אותו שהוא לא בחור בשבילי ושאני טיפה מוטרפת, אבל הוא
הרגיע והסביר שגם לו לא הולך משהו עם עניין השפיות ושיהיה לנו
טוב ביחד.
בסוף היה מאוחר מדי כי אני כבר אהבתי אותו, והוא נראה לי קצת
נבהל מזה. כבר הייתי עמוק בכל הסיפור. הוא כבש כל חלק שבי, כל
חלקיק ושבריר של גופי. הוא עטף את הנשמה שלי ברוגע שלו עד כדי
כך שלפעמים הייתי נחנקת. הוא גרם לסופות בלבי ומוחי. הייתי
בוכה ללא הסבר, הייתי צוחקת ללא הסבר.

בשלב מסויים הפסקתי לתפקד. הגוף כאב והראש נהיה עייף. הלב,
מרוב אהבה נשבר לחלקיקים קטנים שהתפזרו אצלי בדירה. הייתי
מוצאת אותם על הספה, איפה שישבנו מחובקים עד השעות הקטנות של
הלילה וצפינו בסרטים. הייתי מוצאת אותם במרפסת איפה שהיה מביט
בי באכזבה בכל פעם שהדלקתי עוד סיגריה. הם היו במטבח איפה שהיה
מבשל לי ארוחות 'איטלקיות' (שהיו מסתכמות בפיצה שרופה), ועל
הסדין במיטה שכבר מזמן כוסה לגמרי בחלקיקים קטנים מהלב שלי.
הם כיסו את הדירה כמו חול את חוף הים. הם כיסו כל בגד בארון
וכל רהיט בבית.
כשכבר לא יכולתי לראות את הבלטות של הרצפה, התחלתי לאסוף אותם
בשקיות זבל גדולות שנערמו במרפסת. אבל מהר מאוד גם שם נגמר
המקום ושקיות נערמו בכל חלל ריק בדירה. בסוף מצאתי את עצמי
בחדר שינה על המיטה, הטלפון מנותק והטלוויזיה כבר מזמן לא
נדלקה.
כשהריקנות בתוכי נמאסה, החלטתי לנסות ולחבר את החלקיקים הקטנים
ביחד. וכך הייתי יושבת מהבוקר עד הערב ומחברת כל חלק לחלק
שמתאים לו. ובכל בוקר הייתי מתעוררת והחלקים שוב היו מפוזרים
על הריצפה. כאילו דבר לא נעשה ביום שלפני.
זה לא שהדבק לא עבד. אני פשוט לא יכולתי ללכת לישון בלי שהוא
לידי ולהתחיל את היום בלי שהוא איתי.
אחרי זה כעסתי, ולא רציתי זכר ממנו. כל תמונה קרעתי וכל זכרון
ממנו זרקתי. את חלקיקי הלב השבור שנערמו הייתי מכניסה למעטפות
ושולחת לו בדואר. אלפי מעטפות. כדיי שיראה מה הוא עשה לי ולבקש
שייתן את הלב שלי חזרה. אך המעטפות חזרו בדיוק כשנשלחו ובדואר
אמרו שאני לא היחידה שאת חלקיקי הלב שלה שולחת אליו. שעוד מאות
בנות מכל העולם מתחננות אליו כל יום שיחזיר את ליבן.