"פסיכולוגית" זה מילה ארוכה. לא נראה לי שבכלל ידעתי לאיית
אותה אז. ובכלל, כל מילה מאותו השורש די מרתיעה - פסיכולוג,
פסיכיאטר, פסיכוטכני, פסיכי... או במקרה שלי - פסיכית.
חשבתי שזה כמו בסרטים האמריקאים. את נכנסת למשרד של
הפסיכולוגית, מתיישבת על הספה מעור, מדברת על הבעיות שלך, ומהר
מאוד מתברר לך שהפסיכולוגית יותר משוגעת ממך... שזה די מנחם.
כשנכנסתי למשרד של הפסיכולוגית, הבנתי שהכל שקר,עבדו עליי -
במקום ספה מעור מונחת שם איזה כורסא מסריחה בצבע חרדל, שמתאימה
עצמה לצבע של הקירות. היה משהו מאוד לא מושך בחדר, די מדכא.
הסיכויים הם, שאם הכנסתם את הבן אדם הכי מאושר לחדר הזה, הוא
היה נכנס לדיכאון. אז להכניס בן אדם, שגם כך לא ממש מאושר
מהחיים שלו, לחדר הזה, זה כמו לכוון לו אקדח לרקה.
התיישבתי על הכורסא ומולי הפסיכולוגית. מילה לא יצאה לי מהפה.
דקה של אי נוחות עברה ביני לבינה, עברה - ואז התחלתי לבכות.
"למה את בוכה?" היא שאלה אותי.
"מה זאת אומרת למה אני בוכה?" עניתי, "אני פסיכית!"
"פסיכית זו מילה מורכבת", היא ניסתה לנחם. "למה את חושבת שאת
פסיכית?"
"כי אני יושבת פה!"
"את יושבת פה לא בגלל שאת פסיכית, אלא בגלל בעיה אחרת. את רוצה
אולי לשתף אותי בבעיה שלך?"
"סמים", לחשתי בבושה.
"ולמה זה בעיה?"
חשבתי לעצמי דקה, בשלב הזה כבר הייתי די בטוחה שזה לא אמיתי -
כל השיחה הזאת - זה בראש לי. כמו מן "פטה מורגנה". מה זאת
אומרת למה זו בעיה? ברור שזה בעיה, כי כולם אומרים שזה בעיה...

"סמים זה רע" עניתי לה.
היא חייכה, והדליקה משהו שהריח שלו היה כל כך מוכר.

הפסיכולוגית יותר משוגעת ממני...