"עזוב אותי!" היא אמרה, והפנתה לו את גבה.
"א... אנה..."
"עזוב את זה, פשוט עזוב את זה," היא השתדלה לחנוק את הדמעות
בגרונה. "הבטחת יותר מדי... והפרת יותר מדי. שקרת לי".
"אנה! אני הבטחתי, אני אקיים!" אדם התחיל להרגיש לחץ. "למה את
לא מאמינה לי?"
"אני... אני לא רוצה להאמין לך יותר! האמנתי לך יותר מדי.
הקשבתי לך יותר מדי! יותר מדי... אני מצטערת שככה זה הסתיים."
אמרה ופתחה את דלת חדרו.
"אנה... לא..."
והיא יצאה.

למה... למה הוא עשה לה את זה? למה היה צריך להבטיח לה כל כך
הרבה, ביודעו כי לא יוכל לקיים? למה המשיך לשקר לה עוד ועוד...
כשידע שהשקרים יחשפו במוקדם או במאוחר? למה... במקום שתקשיב
לו, לא הקשיב לה, אפילו לא לרגע.
כל כך הרבה שאלות, שהמענה עליהן עדיין לא ברור.
בייאוש, צנח על קצה מיטתו, טמן את ראשו בשתי ידיו ובכה.

בדרכה חזרה הביתה דמעות זרמו בשטף מעינייה. היא לא יכלה לשלוט
בזה. היא באמת ובתמים חשבה שאכפת לו ממנה. היא לא רצתה לראותו
עוד לעולם.
לעולם.
עיוורת מרוב דמעות שסימאו אותה, רצה במורד הרחוב... לאן רצה
עוד לא ידעה. היא רק רצתה לברוח. לברוח מהמציאות הזו. מהמציאות
הנוראה הזו!
היא רצה... ורצה... ומבין הדמעות ראתה שני אורות גדולים באים
לקראתה...

אדם המשיך לבכות מעט, ואז החליט שהוא לא יכול לתת לה ללכת כך.
הוא אוהב אותה. והוא יגיד לה את זה. הוא יגיד לה כמה הוא
מצטער, וישבע לה שלא יעזבה לעולם. מוחה את דמעותיו ביד אחת
ולוקח מעיל בידו השניה, יצא בעקבות אנה.

אנה התבוננה. למה היא שכבה על הכביש? היא הרימה את מבטה מעלה,
וראתה... היא ניסתה לפקס את מבטה.
מה זה... איזושהי חיה... זה...
סוס לבן, עצום בגודלו, עמד מעל אנה. אנה התבוננה בסוס.
הסוס התבונן באנה.
היא שלחה את כף ידה, ובזהירות ליטפה את ברכו.
הסוס נשאר רגוע, שולח מבט עצוב לתוך עיניה.
היא קמה על רגליה בזהירות, מנסה שלא להבהיל אותו. אחרי הכל,
הוא היה ממש קרוב אליה.
ושוב, שלחה אנה יד מהססת, וליטפה את פרוותו המבריקה, והמשיית
שלו.
כמה נעים הרגישה...
הסוס נשף אוויר קר מאפו, כאילו קרא לאנה.

אדם רץ במורד הרחוב. הוא ניסה לרוץ מהר ככל שיכל, כדי שיוכל
להספיק ולהדביק אותה. ואז, הוא שם לב למשהו מוזר... היתה
התקהלות קטנה של אנשים באמצע הכביש. "מה, הם דפוקים? רוצים
להדרס?" חשב לעצמו, והתקרב אליהם, כדי לנסות ולהבין על מה כל
ההמולה.
הוא נדחף בין האנשים בקושי מסויים, והתבונן.
על רצפת הכביש, היתה מונחת אנה.
הבעה מלאכית היתה על פניה, בתולית שכזו. היא היתה מכורבלת כמו
חתולה קטנה. אדם כרע על ברכיו, והרים את ראשה אל חיקו.
"אנה... לא... אנה!"

אנה החליקה ידה על פרוותה של החיה האצילית, ובהתה בברק העוקב
אחר ידה כשליטפה אותו. היא קפצה וטיפסה על גבו במאמץ קל.
הסוס פנה, והתחיל לרוץ לכיוון השני, ואט אט התנתקו רגליו
מהאוויר.
אנה התבוננה מטה, וראתה התקהלות קטנה של אנשים, במקום בו
שכבה.
דמעות... כבר לא היו לה.