סערת רגשות שולטת בי כעת,
מוחקת כל זכר להגיון, לבטחון;
איני מסוגל לדרוש, לקבל, אני יכול רק לתת.
כל מה שאני מסוגל לשמוע כעת הוא את שאון הדמעות...

להיות או לא להיות, שאלו זאת גדולים ממני.
כל מה שדרוש הוא סימן מלמעלה,
שיסביר, שינחה, שיעזור, שידריך, כי אני
כבר אבוד במבוך הרגשות שעלה ממעמקי הכאב...

לתת, לא לתת, להתקיף, להגן,
לכאוב, לא לכאוב, לשתוק.
מה עליי לעשות, האם עלי לאמן
את עצמי בלספוג הכאב?
או לחכות עד הסוף, שהכול יחלוף,
ולהסתכן שהיא ממני תחמוק?

האם יתרון היא או חסרון, תכונה זו שלי,
שאיני מסוגל לתקוף, לפגוע?
האם בי האשמה, האם הפגם הוא אצלי,
האם אני מקור הרוע?
האם אני הסיבה שכל זה קרה,
אולי חוסר רגש, בגרות או שמחה?
אולי לא הרגשתי, אולי לא ראיתי
שבינינו, פתאום, העצב שחה?

אני כן יודע דבר אחד, דבר שברצוני לשכוח -
לאט, לאט, הנחישות מתעמעמת, לאיטו נגמר לי הכוח.
אותה התחושה של "הצדק איתי!" אינה כה ברורה לי כעת,
כל שאני יכול לעשות הוא רק לחזור ולזכור,
אני יכול רק לתת.