ושוב לא מתעוררת בבוקר, פעם שניה השבוע.
מתארגנת, ממהרת, בלי אכפתיות...
אחרי שנה ועשרה חודשים אני מבינה כמה אני לא הכרחית.
ואני לא ישנה טוב אחרי ערב איתך, מריחה את החולצה שלבשת, ספוגה
בריח שלך - איתי למזכרת. נזכרת איך את לא מבינה רמזים.
ושעתיים בקולנוע, אנחנו מחובקות חזק - מחממות אחת את השניה.
ואני בשמיים מהמגע איתך, נהנית מהלחישות שלך.
מחכה לנשיקה שלך.
ובדרך את אומרת לי שאני הסטרייטית היחידה שיצא לך להכיר,
שמכירה את...
ואיבדתי כל סיכוי.
נפרדת מהר, שוב לא מבינה איך הגעתי למצב המוזר הזה.
מעשנת שתי סיגריות עצבים, כשבשולחן לצידי זוג שמוציא עיניים.
כבר חצי שנה שאני מחכה שתביני,
כבר חצי שנה שיש לי רק סיבה אחת לקום בבוקר. לחשוב שאולי.
שונאת שנהייתי כזאתי בחורה מאז שהבנתי שאני לסבית. מחכה כל
היום לטלפון, מתארגנת לפני כל יציאה, מתקלחת עם מיליון סבונים.

וכבר חצי שנה שאני מחכה.