הרוח עברה במסדרון בדממה. שולי שמלתה הלבנה התנפנפו בלכתה,
נדמה שהיתה מרחפת. היא נעצרה לפני דלת החדר הפתוח. בחדר ישבו
הוריה הממשיים, כל אחד בפינתו. אמה ישבה וסרגה. סרגה צעיף
כחול, ארוך, אינסופי. שנים שהיא סורגת את הצעיף הזה, והוא
ארוך, ארוך, מכסה את כל רצפת החדר ואף את נעליה, והיא סורגת.
"שיהיה לו חם", היא אומרת. "הוא אמר שקר לו בלילה".

בפינה השניה יושב אביה וקורא תהילים של יום רביעי. כבר שנים
הוא קורא תהילים של יום רביעי, כאילו כל הימים - יום רביעי הם.
המאורות הגדולים בוראים את עצמם מחדש, והוא קורא שוב ושוב את
אותם פרקים. "שבע פעמים קוראים המהדרין", אמר פעם, "סגולה למזל
טוב". הוא איש פשוט, לא למד הרבה. יודע לספור רק עד שש. מתחיל
את הספירה כל פעם מחדש. "שיחיה", הוא אומר. "שיהיה לו טוב".

הם כבדים, הוריה. יושבים בכורסאות קטיפה גדולות ושוקעים בהן.
הם נראים כאילו אין כוח בעולם שיוכל להזיז אותם משם. שניהם עבי
בשר. עורם הבריא, הורדרד, משתקף בלחייה השקופות של הרוח. דרך
עיניה השקופות הכהות היא מביטה בהם. הם לא רואים אותה, ממשיכים
בעיסוקיהם. הם מכונסים כל אחד בעצמו, ובכל זאת נראים מחוברים.
הם קשורים זה לזה בקשר בלתי ניתן להתרה. נובעים אחד מהשני.
שייכים האחד לשני. היא מביטה בהם. מבחוץ, אבל מבפנים. היא
שייכת להם. והם לה. והיא רוצה לומר להם ש...  

רוצה לצעוק, שידעו. הם חייבים לדעת, הם חייבים להקשיב! אבל ידה
השקופה מתרוממת מאליה וחוסמת את פיה. ידה שלה אינה נשמעת לה,
ומונחת על פיה כידו של זר. כידו שלו. היא מנסה להוריד מעליה את
היד, אך אינה מצליחה אפילו לגעת בה.

היא מתרגלת. היד כבר לא מפריעה לה. היא לא צריכה לדבר. ידה
מקובעת על פיה, ללא תזוזה. היא איבדה מזמן את היכולת להשתמש
בקולה, אך עדיין נראית כאילו היא עומדת לזעוק זעקת שבר.
היא שלווה מתמיד.

היא עומדת בפתח במשך נצח קטן. אינה עוברת את סף הדלת. אמה עוד
סורגת. אביה עדיין מתפלל. הצעיף מכסה כבר את המתניים, גם האב
נראה כטובע בתוכו. הרצפה שמתחתיה הצמיחה עשב פראי. עשבי בר
מלחכים את שולי שמלתה, עוטפים את מקלות-רגליה, מטפסים במעלה
גופה. רגליה הופכות כהות יותר. חומות. שחורות. הן מתקשות. היא
מצמיחה שורשים. דרך לחייה השקופות ניתן לראות את החיים מתחילים
לפעום בתוכה. משב רוח חזק מניף את שמלתה וחושף גזע עבה וחלק.

ידה עוד מונחת על פיה. חוסמת את הזעקה. פניה נפערות ובמבטה
השחור היא מנסה לקרוא להוריה, לומר להם את מה שחשוב לה כל כך.
המאורות הגדולים מתחלפים במקומותיהם וסובבים אותם יחד, מקיפים
אותם בהילה בוהקת. "שיהיה לו חם"..."שיהיה לו טוב"...
הם שניים, אבל הם אחד. היא אחת, אבל אף לא אחת. ובין האחד
ואף-לא-אחת, אמר פעם מישהו, ניצב עולם ומלואו. השמלה מתעופפת
מעליה. שורשיה עמוקים, ענפיה נשלחים למרחק, עליה מצהיבים
ומשחירים חליפות, ואט-אט נושרים. בזה אחר זה הם נושרים אל
הרצפה, וקול פגיעתם בה רם וכבד מנשוא. גזעה הולך ומשחיר. הופך
דק יותר ויותר. ענפיה מתייבשים והופכים לזרדים עפים ברוח. היא
מזקינה. הגזע שלה הולך ומתפורר. היא רוצה עוד לצעוק, אבל היד
המונחת על פיה לא נותנת לה. היא נעלמת. קודם הייתה שקופה.
עכשיו כבר לא. מבטה השחור עוד מפלס דרכו בסבך הכחול שלפניו.
המאורות הגדולים ניצבים בפניו, מסנוורים אותו. הוא עובר בסבך
הכחול, בין עשרות ואלפי "עיניים" כחולות. הוא מצליח. הוא הגיע
לאמה. מתוך הסבך הוא מתרומם אליה, מתאמץ למשוך את תשומת לבה.
עכשיו, כשהרוח איננה, הוא התקווה האחרונה. האם רואה אותו. היא
בוחנת אותו מקרוב, הופכת בו והופכת ולפתע פניה לובשות הבעה
החלטית. היא נועצת בו מסרגה בכוח. נקודה שחורה בים כחול. היא
כבר איננה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום רביעי.