נפרדתי מאביעד, שהיה החבר הראשון שלי. זאת היתה הפרידה השניה
והסופית ממנו וכבר לא הייתי עצובה. אמנם הייתי מעט פגועה מהיחס
הקר שלו לאחר חמישה חודשי חברות אינטנסיביים, אך לא נכנסתי
לדכאון ולא בכיתי בגללו. ובכל-זאת כשאת נמצאת עם בן-אדם מסוים
5 חודשים את מתרגלת להיות עם מישהו. לפתע הייתי שוב לבד. כל-כך
נהנתי להגיד "החבר שלי" והנה, אין לי חבר. התחלתי להסתכל שוב
על בנים מאחר ולא פחדתי יותר מהקנאה של אביעד. כשהיינו עוד
יחד, נסעתי לחברה שלי, יסמין, בירושלים ויצאנו למועדון. עוד
לפני שהגעתי, עשה לי אביעד הרצאות שלא אשתכר כי עלולים לנצל
אותי וגרם לי לנקיפות מצפון ברמות שאיש עוד לא גרם לי לפניו.
למרות ששתיתי הרבה ולמרות שהייתי שיכורה לא רקדתי עם אף בחור.
חשבתי על אביעד, על הקנאה שלו ועל הסרטים שיעשה לי כשאחזור
הביתה.

באחד הימים יצאתי יותר מוקדם מהבסיס, בסביבות 16:00
אחר-הצהריים. התיישבתי באוטובוס ובאחת התחנות עלה בחור צעיר,
שנראה בעיני ממש טוב והוא נשא עליו נשק. הוא נעמד ממש קרוב
אלי. לא יכולתי שלא להסתכל עליו. שמתי לב שהוא זרק לעברי מבטים
פה ושם. אחר-כך הוא התיישב במושב שהיה שני מושבים לידי.
האוטובוס הגיע לתחנה שלי במרכז העיר. שנינו קמנו באותו הזמן
ונעמדנו אחד מול השניה, מסתכלים זה בעיני זו. היה נראה כאילו
רצינו לומר משהו, אבל אז ירדתי מהאוטובוס. הלכתי לבקר חברה
בעבודה וסיפרתי לה שראיתי מישהו חתיך באוטובוס אך לא נראה לי
שאפגוש בו שנית. מסתבר שטעיתי.

יום שני, שבוע לאחר-מכן, ראיתי אותו ישן באוטובוס, לבוש מדים.
אזרתי אומץ וניגשתי אליו: "לא היית לבוש על אזרחי?" שאלתי בשיא
התמימות, "כן, היה לנו טיול ענפי" ענה לי.
"ביום חמישי האחרון הרגשתי שהיה לנו משהו להגיד אחד לשני, ככה
היה נראה לי בכל-אופן". התחלנו לדבר וגיליתי ששמו ברי. הגענו
למסקנה שאני משרתת עם החבר הכי טוב שלו, ש"ג בבסיס שלי. הגענו
לתחנת הירידה שלי, הפעם ליד הבית שלי. הוא התפלא שלא ירדתי
באותו מקום אז הסברתי לו שבשבוע שלפני היו לי סידורים במרכז
העיר והפעם אני יורדת קרוב הביתה.

"את רוצה שאני אתקשר?" שאל ועניתי שאשמח. נתתי לו את הטלפון
שלי וירדתי מהאוטובוס. הייתי כולי מבסוטית שהיה לי בכלל את
האומץ לגשת אליו. עבר יום, עברו יומיים ושלושה, וברי לא התקשר.
הנחתי שהוא כבר לא יתקשר. ביום ראשון, שבוע אחרי, יסמין, החברה
שלי, שמרה עם חבר של ברי, הש"ג. ביקשתי ממנה שתשאל אותו על
ברי. היא אמרה שהוא בדיוק סיים שיחת טלפון איתו והתברר לי
בדיעבד שברי יצא ממערכת-יחסים, ולא היה לו נעים להתקשר אלי
אחרי שבוע. אמרתי ליסמין שתגיד לו שזה בסדר, שברי עוד יכול
להתקשר אלי. חבל שאמרתי לה.

יום שלישי לאחר-מכן קיבלתי ממנו טלפון. הוא התנצל שהוא לא
התקשר עד עכשיו ושהוא בדיוק נפרד ממישהי. התלהבתי שהוא התקשר
אז לא היה לי אכפת מהעיכוב. הוא הציע שניפגש והסכמתי. היציאה
המתוכננת לא יצאה לפועל מכיוון שלא היה לו אוטו. סיכמנו שנדבר
למחרת. באותו שבוע נסעו הוריי ואחיי הקטנים לזיכרון-יעקב
לנופש. הייתי לבד בבית. הוא התקשר ביום רביעי ואמר שברגע שאמא
שלו תחזור מירושלים הוא יבוא אלי. הוא הגיע בסביבות אחת בלילה.
אמנם הייתי מאוד עייפה, אבל תכננתי לקחת חופש מהצבא ביום
חמישי, על-כן בחרתי להתעלם מהעייפות. נסענו לאחד החופים וירדנו
לחוף. התיישבנו על כסאות של אחת מהמסעדות שהיו סגורות. אחר-כך
עשינו סיבוב על החוף ולפתע הוא נעצר והתחיל לנשק אותי. במשך כל
אותו ערב, או יותר נכון - בוקר, התמזמזנו על החוף. אני, בשביל
להיות פוליטקלי-קורקט, לא נתתי לו יותר מנשיקות וליטופים.
סיפרתי לו שהתכוונתי לעשות עגיל בבטן. הוא אמר שיש לי בטן יפה
והסכים שעגיל אכן יחמיא לטבור. הוא נרדם למספר דקות, אך השחר
שהפציע אילץ אותנו לנסוע הביתה. הייתי בעננים.

ישנתי אולי שלוש שעות, קמתי, ניקיתי את הבית ונסעתי לתל-אביב
לעשות עגיל בטבור. עשיתי את העגיל והוא היה הראשון שצלצלתי
אליו. ביום שישי נסעתי להורים שלי לזיכרון-יעקב. הייתי קצת
עצבנית ועייפה מכל הבלגן. ביום שבת אחר-הצהריים הוא התקשר
ודיברנו קצת. קבענו להיפגש ביום שני. נסענו באותו היום לפארק
רעננה והלכנו כמו זוג, יד ביד. התיישבנו על אחד הספסלים ולעיני
כל התחלנו להתמזמז. חזרנו לאוטו, נסענו לאחד השדות הקרובים
ובסוף שכבנו. הוא שאל אותי אם אני בטוחה שאני רוצה. באותו הרגע
רציתי. כשעזבנו את השדה היו שם כמה נערים שמחאו לנו כפיים.
כנראה שהם הבינו מה התחולל באותו שדה.

לפגישות שבאו אחרי-כן היה אופי דומה. אהבתי להתגרות בו, אהבתי
לגרות אותו, לעיתים אפילו עד כדי כאב, אהבתי את התשוקה שבערה
בי מבפנים בכל פעם כשהייתי איתו. גם בפעם האחרונה שנפגשנו
שכבנו במושב האחורי של האוטו שלו, בקרבת המרינה.

קבענו שניפגש בערב ט"ו באב, 'יום האהבה הישראלי'. אבל הוא שכח
מזה והלך עם החברים שלו לפסטיבל הבירה. דיברתי איתו יום אחרי
זה והבעתי אכזבה שלא נפגשנו. מאז אותה שיחה הוא נהיה מרוחק. לא
התקשר, לא ענה לטלפונים שלי - פשוט סינן אותי. בסוף כשדיברנו
הוא הצהיר בפני שלא התחתנו ושלא יקרה אסון אם לא נדבר כל יום.
אז לא התקשרתי.

ביום רביעי קיבלתי ממנו טלפון: "את לא תמצאי בי אהבה" הוא
התריע בפני באדישות. "אם את רוצה אפשר להמשיך להיפגש, אבל רק
להשתעשעויות".
"מה זאת אומרת 'השתעשעויות'? אתה מתכוון לזיונים?"
"כן", ענה לי ללא בושה.
"אז אתה יודע מה? זה לא מתאים לי, כי כמו שאני מכירה את עצמי
אני עלולה להיפגע מזה אחר-כך", הפגנתי שיא קור-רוח אך מבפנים
שצפתי וכעסתי. רציתי שזה יימשך עוד קצת, עוד הרבה.
במשך תקופה רציתי לנקום בו.

באחד מימי השישי יצאתי למועדון עם שתי חברות. ואז ראיתי אותו.
התחלנו לרקוד יחד ואז להתנשק ולהתמזמז. אחר-כך יצאנו החוצה,
דיברנו קצת וסיפרתי לו שהשתחררתי. הוא אמר שהוא יודע. הדבקתי
לו נשיקה עצבנית, מלאת תשוקה. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרתי
פנימה, בעוד הוא נשאר עומד כמו אידיוט, לא יודע מה לעשות עם
עצמו. הרגשתי מינימום כמו מלכת העולם.
אך זאת היתה הפעם היחידה. לצערי...