[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגליאה רובינס
/
מפלס מים

יש שני סוגים של אנשים בעולם. אלה שמאמינים שיש שני סוגים של
אנשים בעולם ואלה שלא.
So Far So Good.
הבעיה היא הסאב-קטגוריות.
יש אנשים שאמבטיה חמה מרגיעה אותם, ויש אנשים שאמבטיה חמה עושה
להם קלסטרופוביה.
יש ארבעה סוגים של אנשים בעולם.
אנשים שמאמינים שיש שני סוגי אנשים בעולם וגם נרגעים מאמבטיות
חמות
אנשים שמאמינים שיש שני סוגי אנשים בעולם ואמבטיות חמות עושות
להם קלסטרופוביה
אנשים שמאמינים שהאנושות היא דבר כל כך מסובך ומטורף, ואמבטיות
חמות מרגיעות אותם
אנשים שמאמינים שהאנושות היא דבר כל כך מסובך ומטורף ואמבטיות
חמות עושות להם קלסטרופוביה.

הגעתי הביתה. זה היה יום חמישי רע (יום חמישי יכול להיות או
מעולה או מחורבן. תלוי איך מסתכלים על זה). פתחתי את הדלת
לדירה שלי, במיקום נוח לאונ' חיפה, שוכרת יחידה, עם מיזוג
וחניה. תודה ששאלתם. פתחתי את הדלת ונכנסתי, משליכה את התיק
השחור של העבודה על הרצפה. על השולחן ציפו לי דפי הכנה למבחן
חשוב מאוד מאוד בנוגע לאתיקה משפטית. בחרתי בכוונה במקצוע שגם
מכניס כסף, וגם כזה שאני יכולה לאמר עליו שתורם לאנושות. עשיית
צדק והכל, כמובן. עד עכשיו הכל היה דמגוגיה.
החלטתי לא להתייחס לזה. פשטתי את הג'קט הכחול שלי, שהיה מחמם
יתר על המידה. אמא שלי תמיד אמרה לי שאנשים שמתלבשים בלי קשר
למזה"א (מזג-האויר. מהצבא ישר למשפטים, מתרגלים לדבר בר"ת) הם
חולי רוח. תמיד כשהלכתי עם סנדלים בחורף. אבל אני לא הבנתי מה
היא רוצה, לא היה גשם במדינה הזאת כבר דורות והיו לי גרביים.
אני חשבתי שזה מטורף שקנו לי גרביים כאלה יפות והן נועדו לנצח
להסתתר מאחורי נעליים ולא סנדלים. עכשיו אני חושבת שזה מטורף
שבכל מקומות העבודה שהייתי בהם או שקר מדי או שחם מדי, בדיוק
בעונה הלא נכונה, כאילו בכוונה שנתלבש בלי קשר למזה"א ונטרף
לאט לאט.

פשטתי את הג'קט הכחול שלי (בעצם זה צריך להיות ז'קט. יש בגדים
עם אווירה עדינה כזאת) ונשארתי בגופייה לבנה שהיתה רטובה
מזיעה. חלצתי נעליים, והנחתי אותן ליד הקיר. החלק התחתון של
הקיר שלי מצופה בלבנים קטנות ודקות. הנעליים גורמות לקיר הזה
להרגיש יותר ביתי. הרמתי את ראשי והסתכלתי על הדירה שלי.
הפאנאטיות לסדר של אמא שלי כנראה סוף סוף התחילה להשפיע, כי
הסלון היה מסודר באופן ממש פנומנלי יחסית אלי. הדלקתי את
הטלוויזיה. חיפשתי חדשות. מצאתי חדשות.

עוד פיגוע. 14 הרוגים, So Far. 7 פצועים קשה. בטח הגחמה הבאה
של המרצה למשפטים תהיה ביטו"ח. ביטוח חיים. גיחי.

רה"מ הנוכחי קשקש משהו, אבל בלי קשר לפיגוע. לא שאני יודעת
הרבה על המצב, אני חדשה לחיים הבוגרים. בעצם, זאת אולי הפעם ה-
27 בחיים שלי שראיתי חדשות. אני בדירה הזאת 3 שבועות. חשבתי
שלראות חדשות זה חיוני עכשיו. עברתי הנה כי לא יכולתי ללמוד
בבית. גם להגיע לאונ' היה בעייתי.
לא שאני יודעת הרבה על המצ"ב (מצב בטחוני), אבל אף אחד כבר לא
שואל את רה"מ. לאחרונה ראיתי הרבה שרי-תחבורה (שרת"חים?)
ושרי-חינוך (שרחי"ם? יש דברים שאי אפשר לקצר) מדברים על המצ"ב,
ומדי פעם גם הבליח על המסך למוד הסבל שלי שר בטחון או שר חוץ.
מתי יהיה כבר שר שלום.
הם סיימו לדבר על הפיגוע. הגיע הזמן. עוד אונס קבוצתי. לעזאזל,
למה? זה הכעיס אותי עוד יותר מ- 14 מתים ושבעה מתים בפוטנציה.
הרי הם לא יזיקו יותר.

כמה הרוגים בתאונות דרכים. עכשיו כשחושבים על זה, למה פיגועים
זה לא תאונות דרכים. אלה שבכבישים הכוונה. מישהו ניסה לחבל
בדגל ישראל הפלורסנטי שמהבהב על קניון עזריאלי. אני מבינה אותו
מאוד. המשטרה חושדת במבצעי מספר מעשי ואנדאליזם בבי"סים, בעיקר
השחתת מגילות עצמאות וקריעת דגלים. הטיפוס המרדני. תמיד אהבתי
אותם.
כיביתי את החדשות באמצע המהדורה. הלכתי לחדר האמב' שלי,
והתחלתי לטרוח על התהליך הארוך של וויסות המים לטמפ' הנכונה
בדיוק. שני סיבובים של הברז החם, סיבוב וחצי של הברז הקר. רבע
סיבוב של הברז הקר. עוד טיפה סיבוב של הברז החם. אני מכירה את
המכניזם הזה בע"פ, אבל יש דברים שאי אפשר להוכיח אף פעם.
הצלחתי. תקעתי את הפקק הלבן בתוך החור שלו, ופתחתי את העיתון
של היום.

רפרפתי בעצלנות על הדפים הראשונים. כבר אמרו את כל זה בחדשות,
וחוץ מזה, לעיתון אפשר לחזור. זנחתי את מוסף התרבות לאנחות
והלכתי לבדוק מה שלום האמבטיה שלי. היא בפירוש לא הייתה מלאה
מספיק.
נזכרתי שהתרבויות הפאגניות ותרבויות בכלל ייחסו למים את
הרגשות, והכל. כלומר, המים סימלו רגשות. קשה לי לנסח את זה.
אולי בגלל שאני לא באמת יודעת משהו. אבל אחרי זה באמת הוכח
שרגשות נתונים למרותם של נוזלי המוח. אחד מהפילוסופים היוונים
אמר שהרגשות נתונים למרות המרות, כלומר מרה שחורה מלנכולית
וצהובה סנגווינית. או כולרית.
גם זה קשור בנוזלים, ומעבר לזה, "מים שקטים חודרים עמוק",
"השקט שלפני הסערה", ועוד כל מיני פתגמים כאלה. ודמעות,
אלוהים, דמעות.

ניסיתי לגרש מעצמי את המחשבות העצובות. חזרתי לעיתון, דילגתי
על כל הקטע הפוליטי מדיני והכל, מודעות האבל, ועברתי לדף
האחורי. ממשיך לא לרדת גשם, יש כמה ידיעות ביזאריות על השיא
החדש של גינס בנוגע לאשה ארוכת השיער ביותר וחתונות של אנשים
מפורסמים ברחבי העולם. הטמפרטורות יתקררו בימים הקרובים. ממשיך
לא לרדת גשם, מפלס הכינרת יורד. מי התהום הולכים וכלים.
המים של המדינה. עם מוות של 14 אנשים, מוות פוטנציאלי של עוד 7
(עכשיו זה בטח 5. ו- 16 מתים הלכה למעשה) ואונס קבוצתי של
מישהי שאני לא יודעת את השם שלה, מודעות האבל שמתפרשות על
כל-כך הרבה עמודים (ויש כבר שמות של 16 ממודעות האבל של מחר),
עם כל אלה אני מסוגלת להתמודד.

אבל המים של המדינה נעלמים. צריך אותם לרפואה וצריך אותם
לחקלאות ועוד כמה חודשים כאלה והיעדרם במחוזותינו יזיק לכלכלה
עד שאולי אפילו הדוסים יתחילו לעבוד, והשד יודע מה זה יעשה
לתעשייה.
ומעבר לזה, הרגש הלאומי שלנו נעלם. כל זה קרה בפרק זמן כל כך
קצר. קראתי כל כך מהר. הלכתי לאמבטיה שלי שוב, פרץ אנוכיות
תוקף אותי. חשבתי על הדוסים. שיתפללו קצת לגשם. חצי היה מלא.
טמפ' מושלמת, אבל לטווח הארוך כדאי לסובב עוד קצת את הברז
המחמם.
הכינרת ומי התהום מצאו את דרכם בין הצנורות של מערכת המים
בארץ, היישר לתוך האמבטיה שלי. לרגע הרגשתי חשובה, גם בין 16
אנשים שמתו לפני שזכו לראות שלום.

פשטתי גם את המכנסיים. היה לי קר בצורה די לא נורמלית. לקחתי
את המגבת והתעטפתי בה, ישובה על שטיח חדר האמב' שלי והעיתון
פרוש לרגלי. הייתי עייפה. הייתי עייפה ולחוצה.
ואז התחלתי לכעוס.

בעצם, התגובה האופיינית שלי למצבים של עייפות ולחץ היא לוותר
על זה, או פשוט תחושת האופוריה פוסט-ייאוש. אבל הפעם, אני
חושבת שהתעצבנתי בגלל ההחלטה הטפשית שעשיתי, לא ללמוד
פסיכולוגיה.
חבל מאוד, הרגעתי את עצמי בנזיפה, אבל לא לפני שהספקתי לבעוט
את העיתון מחוץ לחדר האמבטיה.

לא נכנסים לאמבטיה אף פעם לפני שהיא מלאה לפחות עד שש שמיניות.
בבית שלי הייתה אמבטיה פצפונת, בלי מקום לרגליים. אני נשבעת
שאחד הקריטריונים שלי לבחירת דירה היה חדר אמבטיה מספק. אבל
הייתי ממש לחוצה באותו יום. פשטתי את הגופייה והחזייה, והדמות
הדמיונית שתמיד מסתכלת עלי, שאני בסדר, הלכה לרגל אחרי מישהו
אחר. למרות שאני חושבת שהדמות הזאת היתה צריכה להישאר, לשמור
עלי, שלא אקח אלי יותר מדי מהכינרת. בסופו של דבר, אני לא
ארוויח מזה כלום. גם את התחתונים הורדתי, ונתתי למים לעטוף
אותי חלקית כשנכנסתי לאמבטיה הממולאת פחות מדי.
היה לי קר בברכיים ובפנים. התהפכתי על הבטן, והכנסתי את ראשי
למים עד קצות השערה האחרונה.
חיכיתי עד שגם כפות הרגליים שלי למדו מהו קור, והתהפכתי
בחזרה.

לא עבר הרבה זמן עד שהאמבטיה היתה מלאה מספיק, אפילו בשבילי,
אבל עוד לא הייתי רגועה לחלוטין.
בדיעבד אולי זה היה היעדר הקצף שאני תמיד שמה, אבל באותו רגע
הייתי עסוקה במחשבות לסירוגין על כמה שאני נהנית להיות
באמבטיה, ועל כמה מטופש זה היה מצדי לא לקחת פסיכולוגיה.
ערבוב המחשבות הזה הזכיר לי את הסוג הזה של אנשים, שאמבטיה חמה
עושה להם קלסטרופוביה. אפילו לא הידרופוביה, לעזאזל,  אפילו
שהידרופוביה כשלעצמה זה פחות הגיוני. פוביה... מעבר לפחד פשוט.
תחושת מוות הולכת וגוברת, בעקרון נטולת בסיס, גורמת להתקפי
פאניקה ושיתוק. ויש מיליון מהפוביות האלה, בערך, אפשר לפחד מכל
דבר.
כלומר, אפשר להבין כל פחד, כשחושבים על זה. שמעתי פעם על
אוקטופוביה. באמת, תארו לכם ששמונה ענקי נופל עליכם מהשמיים
פתאום ומשכיב אותכם על הרצפה, חונק אותכם. התנצלותי הכנה שמורה
לכל האוקטופובים שקוראים את הסיפור הזה. אבל אחרי הכל, תיאלצו
לסלוח לי.

אבל בעקרון באמת אפשר להבין כל פחד. חוץ מקלסטרופוביה הנובעת
מאמבטיה חמה, לעזאזל. אני מכירה כמה אנשים כאלה, שחוץ מזה הם
בסדר גמור. אבל יש דברים שאני לא אבין באמת אף פעם.

מים. רגש. סערת רגשות. סיעור מוחין. הרגש הלאומי על טיפותיו
מילא כבר מזמן את האמבטיה שלי. הייתי כל כך עייפה ולחוצה
ומבולבלת ומתענגת ונטולת דמות דמיונית ששומרת עלי וחשופה
וכעוסה ומתחרטת ומזוייפת ומלוכלכת וטהורה באותו זמן, שלא מצאתי
את הכוח לסגור את הברז או לקום בכלל.
חשבתי קצת על האדישות. אומרים שזה מה שהכי דפוק במדינה שלנו,
כנראה הם גם צודקים.

ואני כרגע סיפחתי לרשותי את כל הרגש הלאומי של כל אחד ואחד
במדינה הזאת. הרגשתי אנוכית. נתתי למים לשטוף אותי עד הסוף. לא
היה לי כוח.

לא הצלחתי להרים את הראש.
חשבתי על מפלס הכנרת של מחר.

תמיד חשבתי שאני מהאנשים שמאמינים שהאנושות היא כזה דבר מטורף
ומסובך, שאמבטיה חמה מרגיעה אותם. מהסוג השלישי. אבל אני חושבת
שאני מתחילה להבין גם את הסוג הרביעי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני חושב
שאנחנו צריכים
לדבר על מערכת
היחסים שלנו"



חרגול לגויאבת
המחמד שלו


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/01 4:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגליאה רובינס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה