בזמן השיעור היא בהתה בחלון. האוזניות של המוסיקה היו מונחות
על השולחן, אבל שמעו את המוסיקה קצת כזה, מפני שהעוצמה הייתה
מאוד חזקה. מהחלון שצפתה בו רואים את החנייה של הבית ספר. בתוך
החנייה היא ראתה מישהו עומד ומחכה. מחכה למישהו או מישהי. הוא
היה נראה טוב בכלליות והוא עמד ליד טנדר, היא החליטה שהיא
חייבת לצאת מהשיעור ולראות מה איתו. היא יצאה. השאירה את
הדיסקמן ואת התיק בכיתה ופשוט יצאה- אפילו לא ביקשה רשות לצאת.
כשהיא הגיעה לחנייה הוא מיד חייך אליה. היה לו חיוך של מישהו
שהצליח לצוד את הטרף שלו, חיוך ערמומי עם עיניים כובשות.
היא באה ונעמדה מולו- והוא מצידו רק המשיך לחייך. היא היססה
ושאלה בקול חלש "אפשר לעזור לך?" הוא רק חייך. היו לו עיניים
ירוקות ועור שחום- עם מעט זיפים. הוא הנהן לכיוון האוטו שלו
והצביע לכיוון האוטו מתוך כוונה שהיא תכנס למכונית. היא מצידה
התלבטה לה במוחה מה כדאי לה לעשות... אם להכנס לרכב או לא. הרי
זה ידוע שלא נכנסים לרכב של אנשים זרים. אפילו טרמפים היא
סירבה לקחת במשך השנים - אז עכשיו היא תכנס לרכב זר? היא לא
בחורה כזו. היא ילדה טובה שלא מסתבכת בצרות ושומרת על עצמה מכל
משמר. אבל מצד שני היא אוהבת את האקשן והרבה זמן לא היה לה
אקשן בחייה, מה היא אמורה לעשות? לבסוף היא הלכה על ההחלטה של
"על החיים ועל המוות" ונכנסה לרכב. הוא המשיך לחייך. הם התחילו
לנסוע... הנסיעה הייתה שקטה- בלי דיבורים בכלל. הרכב המשיך
לנסוע, היא שמה לב שהם אפילו עלו על הכביש המהיר שיוצא מהעיר.
הם נסעו קרוב לשעה.. והיא חשבה על הבית ספר שהשאירה בו את כל
הדברים שלה, חשבה על זה שהיא ברחה מבית ספר! בחיים היא לא עשתה
כזה דבר!!! היא שאלה אותו שוב בקול חלש וחסר בטחון "אנחנו
נחזור לבית ספר שלי? כי פשוט השארתי את החפצים שלי שם". הפעם
הוא לא חייך - היה לו מבט מאיים ומלא שנאה. שוב הוא לא ענה.
היא כבר התחילה לחשוב שהוא לא מבין אותה, שאולי הוא חירש או לא
מדבר עברית. העיניים הירוקות היפות שלו היו מלאות שנאה והפרצוף
שלו כבר לא היה יפה כמו ממקודם.
היא התחילה להלחץ. אפילו הפלאפון שלה היה בתיק- כלומר לא היה
אפילו איך לתקשר עם אנשים מבחוץ.
לפתע הפלאפון שלו צלצל. פעם ראשונה שהיא שמעה את הקול שלו. הוא
דיבר בערבית. ברגעים כאלו היא הצטערה על זה שלא השקיעה בערבית
בחטיבת הביניים, אולי היא הייתה מבינה משהו. הטון שלו היה תקיף
והייתה נימה של רוע. לפתע היא קלטה לאיזה כיוון הם נוסעים, הם
נסעו לכיוון הקו הירוק, כלומר לכיוון השטחים.
היא כולה נלחצה מהמצב. היא לא חשבה שיחטפו אותה ועוד מהבית
ספר, ועוד לחשוב שהיא נתנה יד למצב!
היא ניסתה לחשוב על איך היא יורדת מהרכב מבלי שהוא ישים לב.
החגורה הייתה סביבה וזה היה נראה חשוד אם לפתע היא תסיר אותה.

היא אמרה לעצמה שאם היא תעשה הכל ממש ממש מהר הוא לא יספיק
להגיב ואולי היא תצליח לברוח.
היא במהירות הסירה את החגורה וניסתה לפתוח את הדלת, אך הדלת לא
נפתחה, היא הייתה נעולה. הוא מצידו התחיל לצחוק. צחוק מתגלגל,
צחוק שהוא נקרע ממנו. התגובה שלה לצחוק שלו - היא התחילה
לבכות. בכתה על המצב שאליו היא הכניסה את עצמה. הדמעות שלה לא
הפסיקו לרדת והצחוק שלו לא הפסיק להתגלגל.

למחרת הילדים נכנסו לכיתה והדיסקמן עדיין שכב על השולחן, והתיק
היה לצד השולחן.
בעיתון הייתה כותרת של "פלסטינאי חטף ילדה - נמשכים המגעים
להשיבה. לא ידוע אם היא חיה."
אילו רק היא הייתה יכולה לראות כמה המדינה ניסתה לעשות בשבילה
כדי להחזיר אותה. היא הייתה נעולה בחדר חשוך...חדר בגודל של
מטר על מטר.

לבסוף כעבור שנה היא חזרה אלינו. אבל חזרה ללא רוח חיים.