מיקי קם בבוקר, כפי שהוא קם בכל בוקר. ללא שעון מעורר אלא
מתי שהמוח שלו נח מספיק וגורם לו לפתוח עיניים. לא משנה כמה
הוא ינסה, הוא לא יוכל לחזור לישון עכשיו. הוא פיהק והתהפך על
הצד. משום מה, תמיד התעורר על הגב. המיטה שלו לא הייתה מוצלחת
במיוחד והוא קם עם כאב גב כל בוקר.  ובכל בוקר איחל למיטה למות
בידי טרמיטים ושהוא יזרוק אותה קיבינימט ויקנה מזרון נורמלי.
זו הייתה מיטת נוער שהוא התעצל להחליף כבר כל כך הרבה זמן. הוא
נעמד והבין מה מקור הרגשת האיכס המדהים בפה.  "כל הסיגריות
האלה... " -  חשב לעצמו והתמתח קלות. כרגיל הגב שלו השמיע
קולות כאילו הוא רגע לפני התפרקות טוטאלית, אבל זה העביר את
הכאב אז כנראה שזה עוזר. הוא ניגש לשירותים ובעודו משתין נזכר
שאין לו יותר מידי מה לעשות היום. הוא לא עבד מאז שהוא הרגיש
שמזיינים אותו בכסף, במשרד האחרון שהוא עבד בו. בזמנו,  עסק
באיזה עבודה מטופשת שכל מה שהיה צריך לעשות בה היה לשבת במשרד,
עם אנשים חסרי מעוף, להתחבר לאינטרנט ולהעביר מודעות פרסום
מאתרים שונים לאתר של החברה שבה עבד. הוא יכל לעבוד גם מהבית
אם היה רוצה. זאת הייתה עבודה שמישהו, שמכיר מישהו, סידר לו.
שילמו סבבה. הוא הרגיש שלא והחליט ללכת לדבר עם הבוס על השכר.
השיחה הגיעה מהר מאוד לגידופים. הבוס היה טיפוס עצבני שהיה
מעשן "טיים" עד החצי, משהו שלא היה מובן. הוא היה נורא גס
והוויכוח שלהם נגמר בהצעה של מיקי שהבוס יחבר את העבודה הזאת
עם הרקטום שלו. מיותר להגיד שזה לא הביא לעליה המיוחלת בשכר.
וכך, הוא היה מובטל, שמשתין את האלכוהול של אתמול, שלחץ לו על
שלפוחית השתן. כשסיים, החליט שזה הרבה שתן וצריך ללחוץ על ידית
הורדת המים של כל המיכל ולא חצי. הוא הסתכל בסקרנות במתרחש
באסלה, כשהמים נפגשים עם הפלסטיק, שהיה תלוי על דופן האסלה,
ההופך אותם לירוקים ואז עם גמר השתן באסלה, בהדרגה לכחולים.
הוא ניגש להסתכל במראה והחל לצחצח שיניים כאילו כאן ועכשיו הם
יהפכו ללבן-פניני. המבט שלו פנה לשפופרת המשחה שמבטיחה נוסחה
מתקדמת ומלבינה. הוא השתמש בה כבר שלוש שנים והיא לא כל כך
עבדה. אולי כי הוא מעשן והרי ידוע שזה נותן לשיניים גוון נהדר.
בעודו עובר על השיניים הטוחנות הוא מחליט שכשהמשחה תיגמר, הוא
יקנה משחה מלבינה מחברה אחרת, בתקווה שזאת תעבוד. הוא סיים
ושטף את המברשת ואז את הפה, בעודו מסתכל על הקצף שיוצא בליווי
דם חניכיים משובח שהופך את כל העסק לנוזל ורדרד שעושה את דרכו,
נגד כיוון השעון, אל תוך החור בכיור. הוא מנסה להסתרק עם
הידיים הרטובות ומגלה שהשיער שלו מלא בג'ל מיובש, שהוא לא שטף
מאתמול. וכך הוא פונה למטבח כדי להכין קצת קפה בטעם וניל צרפתי
שבו התאהב בצבא. מים רותחים, שלוש סוכר וכל הקפה שהיה קופסא
וזה לא היה הרבה. הנה, נמצאה לו תעסוקה להיום - לקנות עוד קפה.
הוא ניגש עם החולצת פיג'מה והתחתונים שלו למכנסיים, שנזרקו
אתמול על הספה,  והוציא משם קופסת סיגריות ומצית. הסיגריה
הייתה אחרונה והוא השאיר אותה בכוונה בשביל הבוקר. הוא ניגש
ופתח את החלון במטבח כדי לא להסריח יותר מדי את הבית ושם לב
שנורא שקט בחוץ, כמו יום שבת, למרות שהתגורר ברחוב  די רועש.
הוא הסתכל על השעון בבהלה שמא אולי ממש מוקדם בבוקר והוא
התעורר באיזה שש בבוקר בטעות. לא, השעה הייתה אחד-עשרה ארבעים
ושבע, או כך לפחות סבר השעון שלו במטבח, שסבר שהשעה היא תמיד
עשר דקות קדימה. טוב ,לפחות לא שש. אבל זה עדיין קצת מוזר. הוא
התיישב ליד הקפה שלו, שבינתיים התקרר לטמפרטורה הרצויה, הדליק
את הסיגריה והפגיש בין הקופסא הריקה לפח. הוא שוב הסתכל על
השעון וחשב לרגע, שראה אותו רק בבקרים, כאילו, הוא אף פעם לא
ראה אותו מראה חמש אחרי הצוהריים או שתים-עשרה בלילה. חוץ
מהפעם ההיא שמאיה הייתה אצלו והם החליטו להיכנס למצב אינטימי
במטבח. אז הוא הסתכל על השעון וראה שארבע בבוקר וצריך להחזיר
אותה כבר הביתה כדי שהוא יוכל לישון קצת. אבל גם זה היה סוג של
בוקר. לקראת חצי הכוס וחצי הסיגריה הוא החליט שהמוח שלו נדפק
לאט לאט, אם אלה הם הדברים שהוא חושב עליהם על הבוקר. הוא תיאם
בין השכטה האחרונה  לבין השלוק האחרון של הקפה. רוקן את המאפרה
הגדושה, שהיתה מולו, בפח ושם את הכוס בכיור המלא. הוא החליט
שצריך לשטוף כבר את הכלים וחזר למיטה תוך כדי זה שהוא זורק
גניחת הנאה לחלל הריק של הבית שלו. אחרי חיפוש קצר  השלט של
הכבלים נמצא  מתחת לכרית והשלט של הטלוויזיה זרוק על הרצפה,
ליד המיטה. לשם הם בדרך כלל מגיעים בלילה. הוא פתח את
הטלוויזיה ומכיוון שידע שהרבה מה לראות אין בבוקר, הורה לאגודל
להעביר לסי.אנ.אנ. שתמיד היה שם מה לראות - עד כמה העולם מלא
באנשים שעושים כל מיני דברים לא טובים כדי שאנשים אחרים יוכלו
לגלות עליהם בחדשות, לצקצק ולהגיד עד כמה הם לא טובים.  הפעם
הוא קיבל משהו אחר. לחלוטין.
לא הייתה קריינית באולפן. בדיוק ככה. הלוגו, כרגיל, היה בצד
הימני התחתון של הערוץ אבל לא הייתה קריינית ולא קריין. מוזר.
הוא העביר לבי.בי.סי. אך גם שם הקריינים אינם. אולי הם שובתים.
ממש לא. בסקאי הסיפור חזר על עצמו. הוא החליט שזה ממש מוזר
והעביר לערוץ המפוצל כדי לראות עד כמה המצב חמור. ערוץ שלוש
היה הערוץ הראשון שהוא ראה שמשדר משהו. הוא העביר את התחנה
וראה איזו תכנית מוקלטת של ריקי לייק. ממש מטומטם. לאחר עוד
כמה ניסיונות עם ערוצים אחרים וזרים הוא הבין שאין עוד סיבה
להמשיך לבדוק. חוץ מהעובדה שאין אנשים בשום תוכנית, שהיא לא
מוקלטת, אין הרבה מה לראות בטלוויזיה. הוא ויתר. הצורך להשתין
חזר וכך הוא ניגש בשנית לשירותים והפעם הוריד את המים בכפתור
של חצי מיכל, שכן לא היה לו הרבה. הוא שטף את השיער מהג'ל
וייבש אותו עם מגבת. הוא ניגש איתה למכונת כביסה ודחף אותה
פנימה בכוח כי המכונה הייתה, כבר מזמן, מוכנה להפעלה. הוא חשב
על זה שהוא צריך לכבס כבר, סגר את הדלת של המכונה וניגש לארון
הבגדים. בארון היה מחסור אדיר בגרביים. הן, כנראה, היו בפגישת
מחזור במכונת הכביסה. הוא חיטט ומצא גרב אחת. אחרי חיפוש נוסף
מצא עוד אחת במיקום מוזר. הן התאימו, לשמחתו. הוא שם ג'ינס
וחולצה לבנה, פשוטה עם שרוולים ארוכים. בדק את עצמו במראה
הגדולה והסתפק ממה שראה בהשתקפות. משקפי שמש, ארנק, מצית ומפתח
של הבית והוא היה מוכן ומזומן לעוד יום בחייו.
הוא ירד במדרגות תוך כדי זה שהוא מזמזם איזה שיר שרץ לו בראש.
לא היה לו שמץ של מושג מה הוא מזמזם וזה גרם לו לחוסר נחת.
הכניסה לבניין הריחה קלות משתן.  הוא ממש לא אהב את זה למרות
שלא פעם תרם את חלקו לניחוח, לאחר שחזר מבילוי. בדרך כלל זה
היה נורא הגיוני להשתין מתחת לבית ולא להתאפק עוד חצי דקה עד
לנוחיות של השירותים הביתיים. במיוחד הוא נהנה לעשות את זה
בגשם, כשקר. הוא היה נעמד מתחת לגג של הכניסה ורואה איך
הנוזלים שלו ונוזלי השמיים מתהווים לשלולית אחת. גם האוויר הקר
שחדר מבעד הרוכסן היווה סוג נוסף של כיף.
ההליכה בין הכניסה לבית עד הרחוב נתנה לו את ההזדמנות להכניס
את הארנק ומפתחות לכיסים ולסדר מעט את המכנסיים.
הוא יצא לרחוב וקלט שבכיוון שהוא הסתכל, הרחוב היה ריק מאנשים
. זה היה די חריג כי הוא גר ברחוב די מעניין בת"א. גם מאוחר
בלילה לא היה פה שומם. תמיד היה שוכב קבצן על הספסל, שנמצא ממש
מול מיקי עכשיו, ותמיד עם יד מושטת, גם כשישן. עכשיו על הספסל
הייתה רק שמיכה. הוא הכיר אותה כי היא הייתה פעם שלו עד שנמאס
לו מזה שהיא גורמת לו לאלרגיות. הוא לא רצה לזרוק אותה והניח
אותה בוקר אחד ליד הספסל של הקבצן, סוג של מעשה טוב. יום אחרי
הוא התחרט והחליט שהוא דווקא נורא אהב את השמיכה הזאת אבל היה
כבר מאוחר מידי. לשמיכה היו בעלים חדשים שהיו מרוצים ממנה
מאוד. הוא חשב שאפילו אם הוא ישכנע את הקבצן להחזיר לו את
השמיכה, אולי אפילו ישלם לו, שום ניקוי יבש לא היה מונע ממנו
את המחשבות שבטח היו עוברות לו בראש בהקשר של השמיכה ומה עשה
איתה הבעלים הזמניים בימים שהיא הייתה שלו.
לאחר חוסר ההבנה של המתרחש ברחוב שלו ולאחר שבחן אותו עם
העיניים מספר פעמים. הוא התחיל להיזכר בסיגריה שעישן לפני כמה
דקות והאם זאת הייתה באמת סיגריה או משהו שדומה לסיגריה ובדרך
כלל מכיל יחסית פחות טבק. לא יכול להיות שהוא מסטול ובטוח שזאת
הייתה סיגריה רגילה.  מחשבות הקניות, שגרמו לו מלכתחילה לצאת
מהבית, נהיו משניות בין-רגע. היה לו מוזר, כל הסיפור. אולי
התחילה מלחמה. אולי יש פה אפשהו חפץ חשוד וכולם הורחקו מהאזור
על ידי כוחות ביטחון, שכנראה היו בלתי-נראים. אולי היה פיגוע
וכולם הלכו להסתכל.
לא קרה שום דבר כי בנוסף לעובדה שלא היו אנשים ברחוב היה גם
שקט. אפשר היה לשמוע ציפורים מצייצות. הצליל הנוסף שאפשר היה
לשמוע זה צליל מנועים של מכוניות שעמדו בצומת, כמאה מטר קדימה.
אהה. אין הולכי רגל אבל יש מכוניות!
מיקי החל ללכת לכיוון הצומת כשהוא מבין שהמכוניות לא נוסעות
לשום מקום, גם כשהרמזור נהיה ירוק. לאחר כמה רגעים הוא קלט שזה
נובע מהסיבה הפשוטה שאין נהגים במכוניות. 'שואה גרעינית' -
הרעיון הדהד בין פינות המוח שלו.
כשהוא הגיע לצומת הוא עשה סיבוב מטומטם של שלוש מאות שישים
מעלות עם כל הגוף, לבחון את הצומת המאוד עמוסה בדרך כלל. המבט
הפנורמי הוסיף לו את הנתונים הבאים - יש בדיוק עשרים ומשהו
מכוניות בכל כיוון הצומת והן עומדות מוכנות וכאילו מחכות שיהיה
ירוק למרות שדלק אור ירוק. כל החנויות היו פתוחות. לא היה בן
אדם אחד אפילו בכל השטח שהוא סרק ולא תנועה כלשהי. ורק חתול
שמן שתה מים מכלי שמישהו מילא בשבילו, ליד הכניסה לאחד הבתים.
זה היה חתול גדול וג'ינג'י. כל כמה חודשים, בתקופת הייחום הוא
היה מיילל כמו מטורף מתחת לבית. איזה חתול מגעיל. איזה מרגיז
זה להתעורר באמצע הלילה לשמע הקולות המיוחמים של החתולים. תמיד
מיקי היה זורק משהו לכיוון שלו, בלילות החרמנות החתולית, רק
שיפסיק כבר. הפעם היה לו משהו יותר חשוב חוץ מלהציק לחתול
מכוער. כל הקטע של כל האנשים שנעלמו היה קצת יותר חשוב לו. הוא
הסתכל על הרצפה וראה פקק של בקבוק פלסטיק על הרצפה. הוא ניגש
והרים אותו. הסתכל שוב על החתול והחליט שהוא  בכל זאת יפריע לו
לשתות, כנקמה על כל לילות של הקולות המציקים. הוא זרק ופספס לא
רק את הכלי שתייה, אליו כיוון, אלה גם עוד כשלושה מטרים שמאלה.
הפקק מצא את עצמו במיקום חדש, שיחים והחתול הג'ינג'י המשיך
ללקק את המים מכלי הפלסטיק המלוכלך. מיקי הסתובב בעצבים והפנה
את המבט שלו לפיצוציה שהייתה בהמשך, בצד השני של הרחוב. בדרך
כלל, הוא היה מגיע אליה לקניות קריטיות באמצע הלילה, סיגריות
בשתיים בלילה, קונדומים במחיר מופקע, שלא הייתה לו ברירה לשלם
כי זה היה, כאמור, קריטי. מנצ'יס לרוב היו נרכשים כאן ותמיד
הוא היה קורא את הכותרות של העיתון בזמן שהיה מחכה למוכר הסטל
שיחשב לו את החשבון. המוכר הסטל תמיד היה עובד בלילה ובין מיקי
לבינו נוצרו יחסים נהדרים, למרות שלא ידעו את השמות אחד של
השני. הוא תמיד היה מציע למיקי באנגים. חינם, כי כנראה נורא
אהב אותו. זה היה תמיד משהו בסגנון - "תן לי מרלבורו מדיום. יש
לי גם מאה גרם בוטנים אמריקאים, בקבוק הייניקן, בקבוק קולה,
במבה גדול ועוגיות שוקולד צ'יפס". התשובה הייתה דומה כמעט תמיד
- הוא היה אומר לו את שווי הקניה ואז היה שואל אותו במבטא רוסי
גרוע ביותר, בצחוק, אם יש לו כרטיס מועדון. מיקי תמיד היה עונה
אותו דבר -  "לא אחי. אבל מחר אני מוציא" ומחייך חיוך שאומר
'עזוב אותי בשקט'. בתגובה המוכר היה נותן לו עודף ואומר -
"אחי... קח... קח באנג. חינם. זה אחלה באנג, גבר. באמת משהו
טוב...עלי...לי יש כזה בבית. זה משהו טוב... יצירת אומנות!"
התשובה לזה הייתה גם כמעט תמיד זהה - "לא אחי. יש לי את שלי
ואני ממש אוהב אותו". וחוץ מזה, זה היה חרא של באנג, אחרת הוא
לא היה מציע אותו חינם. וכך הוא היה הולך לכיוון הבית שלו
וחושב שהבן-אדם הזה ממש דפוק. אבל סבבה כזה. הפעם, כפי שמצופה
בשלב זה, לא היה אף אחד בפיצוציה. הטלוויזיה הייתה דלוקה. זה
כבר היה ממש מוזר. "אני חייב סיגריה" - הייתה המחשבה שעברה לו
בראש. הוא השיט יד לכיס, כדי להוציא ארנק. כשהארנק היה ביד הוא
קלט - "למי בדיוק אני הולך לשלם?". הוא חייך לעצמו והכניס את
הארנק חזרה לכיס. היה לו מוזר אבל הוא הלך אל מאחורי הדלפק
ולקח קופסת סיגריות אחת, מרלבורו מדיום, כמו שצריך. הוא חשב
שזה לא כל-כך יפה, לגנוב ככה, אבל ממי הוא גונב בדיוק? הרי אין
אף אחד. וחוץ מזה, אחרי כל הזמן שהוא קונה פה, הגיע הזמן שהוא
יקבל קצת חזרה! הוא הוריד את הניילון העליון של הקופסא ופתח
אותה. העטיפה המתכתית הייתה הבאה בתור. לא רק זאת שנשלפת אלה
כל העטיפה שנראית לעין. הוא אסף את הכל לאגרוף וזרק בפח שהיה
לי הקופה. הוא הוציא סיגריה אחת ושם את הקופסא בכיס בזמן שהוא
מוציא מצית, שקנה כאן לפני חודש בערך. הסיגריה נדלקה והוא
התיישב על השרפרף כשהוא לוקח שאכטה ומשפשף עם האצבע והאגודל את
העיניים. "מה קורה כאן?" - אפשר להבין אותו, שהוא לא עיכל את
המתרחש סביבו, לחלוטין. ככה הוא ישב על השרפרף, בפיצוציה, מעשן
סיגריה לבד. ממש לבד.
מיקי סיים את הסיגריה וכיבה אותה במאפרה המתכתית שהייתה ליד
הקופה. הוא הסתכל לשניה בטלוויזיה, שהייתה על ערוץ מוזיקלי
ששידר את מה שהתרחש באולפן, אי שם בלונדון או משהו. לא היה שם
שום  דבר. הוא סגר אותה עם השלט שהיה מונח לידה. רק עכשיו קלט
את הקשר בין חוסר האנשים בטלוויזיה שהוא חווה בבוקר לחוסר
האנשים בין הבית שלו ועד איפה שהמבט שלו הגיע. הוא בדק, עם
הידיים, שכל מה שהיה לו בכיסים בבוקר עדיין שם ויצא מהפיצוציה.
אחרי שנייה חזר ולקח בקבוק מים מינרליים. שיהיה מה לשתות.
הנושא הזה דרש עוד בדיקות.
מיקי החליט ללכת ולראות, אולי יש עוד מישהו והוא לא לבד. אולי
זאת תהיה מישהי והיא תהיה כוסית, שייצא מזה משהו. בעצם לא משנה
את מי הוא יפגוש, רק שזה לא יהיה איזה נודניק.  בזמן ההליכה
שלו חזרה לכיוון הרמזור הוא כבר ראה איך הוא ייקח את האוטו
המטורף הראשון שיראה, פורשה, מרצדס, לקסוס ואפילו יש מצב
לסוברו אימפרזה טורבו אדומה. וככה, הוא ייסע כמו מטורף ברחובות
הנטושים במהירויות מוגזמות. כשהגיע לצומת הוא ראה סוברו באמת.
לא אימפרזה טורבו אבל גם ככה היום הזה לא מסתדר משהו. הוא נכנס
לתוך האוטו אחרי שראה שבין שאר המכוניות בצומת עדיף לנצל את
ההזדמנות הזאת. המנוע עבד וכך גם הרדיו. רק שברדיו היה שקט.
הוא בדק כמה תחנות וחוץ מרעש סטטי, לא היה שום דבר. הוא שם
חגורה ומיד הוריד אותה. חייך ונשען ימינה, לתא הכפפות. הוא פתח
אותו ופשפש בין כל הקלטות של המוזיקה המזרחית וכל מיני ספרי
קודש קטנים כאלה. הוא ויתר והחליט להישאר עם השקט המצמרר,
משהו. כשהוא סגר את תא הכפפות הוא חשב שזה די מטופש שקוראים
לזה תא כפפות כי הוא לא הכיר אף אחד ששמר שם כפפות באמת.
דיסקים, קלטות, ספרי מפות - כן, אז למה לא לקרוא לזה "תא
דברים"? הוא ויתר על המשך המחשבות בכיוון הזה, כי קלט את חוסר
החכמה בהן ואת העובדה שאף אחד לא יאמץ את הרעיון. לחץ על
הקלאץ', העביר לראשון וקיווה לשמוע חריקה מטורפת. הוא זרק את
הקלאץ' בזמן שהרגל שלו לחצה על הגז. המנוע השתנק קלות והרכב
התחיל לנסוע לאט לאט. טוב נו, לפחות האוטו נוסע. בזמן הנסיעה
שלו הוא בחן את המדרכות בצדדים. לרגע קפצה המחשבה הבאה - "ואם
יהיה שוטר על הכביש ואני ככה, בלי חגורה. עם המזל שלי זה עוד
יכול לקרות. רק שוטר, שאין לו מה לעשות חוץ מלחפש את הבן אדם
היחיד שיסע על הכביש - בלי חגורה". הוא מייד שם חגורה והתחיל
לחפש שוטר. ברחובות בהם נסע היו מכוניות שפשוט עמדו באמצע
הכביש. זה קצת הפריע והוא היה צריך לתמרן ביניהם ולפעמים לעבור
לנתיב הנגדי כדי לא להיכנס בהן. הוא הרים את האגן והוציא את
קופסת הסיגריות והמצית, מהכיס הקדמי של המכנסיים. בזהירות
הדליק אחת ושם את שאר הקופסא על המושב שלידו. הסיגריה עברה ליד
ימין ואיתה הוא פתח את המאפרה. היא הייתה ריקה והוא לא הרגיש
נעים ללכלך אותה לבן-אדם, לכן סגר אותה והעביר את הסיגריה ליד
שמאל. הוא יאפר בחוץ וינסה להוציא את העשן החוצה, כדי לא
להסריח את האוטו. אחרי כמה דקות של נסיעה ואכזבה כללית מחוסר
מוחלט של חיים אנושיים הוא החליט לנסוע למרכז קניות במרכז
תל-אביב. שם תמיד יש אנשים ואם לא יהיו אז הוא כבר יאכל משהו.
הוא היה רעב שיא.
האוטו "שלו" עמד בצד הכביש, ליד מרכז הקניות והוא פסע לאיטו אל
כיוון הכניסה. הוא ממש היה מבסוט שלא שאלו אותו - "יש נשק?" -
בכניסה ועלה במדרגות הנעות לקומה הראשונה. הוא ירד מהמדרגות
הנעות והלך לכיוון המסעדה האסיאתית, הממש יקרה, שהוא אהב לאכול
בה. זה לא היה קורה הרבה אבל כשהיה מה לחגוג, הוא  היה מגיע
לכאן.  הוא ומאיה חגגו כאן שנה. הוא שילם. זה יכל להמשיך
ולהיות ממש יפה, רק חבל שהיא לא חשבה ככה והעדיפה להזדיין מהצד
עם איזה ידיד שלה. בת-זונה. טוב שהוא גילה, כי זה היה יכול
להימשך הרבה זמן, היא הרי מאוד אהבה את מיקי. בת- זונה. מזל
שהידיד שלה טיפש והלך לספר לחברים שלו שהוא נותן בה. כשהדבר
נודע למיקי, הוא פשוט התחיל לצחוק צחוק מטורף, בלתי נשלט, תוך
כדי שהוא מבטיח שהבן-זונה, הידיד שלה, ימות. כצפוי מההגזמה,
הוא לא מת וכשמיקי סיפר למאיה שהוא יודע, היא אמרה לו שהיא
רוצה שהם ייפרדו. חודש אחרי שהם חגגו שנה, היא גם בגדה בו וגם
זרקה אותו. בת-זונה. חבל שהוא לא זיין אותה לפני שהוא אמר לה
שהוא יודע. לפחות היה יוצא מזה משהו אחרון. בת-זונה. עדיין היו
לו רגשות כלפיה ולה היה את הסריג הכי יפה שלו אצלה. בת-זונה.
הוא נכנס למסעדה הסינית ושקל להכין קצת סושי. בעבר למד איך
עושים. אבל לא היה לו כח לכל הקטע של בישול האורז והגילגולים,
אז במקום פנה למטבח. ירביץ לעצמו איזה עוף מוקפץ וימשיך ביום
המיוחד. בדרך הוא לקח מקלות אכילה סיניות מאחד השולחנות והתחיל
לשחק בהן עד שהן נשברו ומצאו את עצמם על הרצפה.
המטבח היה נקי ומצוחצח. כל הווקים עמדו שטופים על הגזיות ורק
חיכו שמישהו יבשל. מיקי ידע לבשל כשצריך - ועכשיו היה צריך.
אחרי הוספת המרכיבים הנכוננים, במינון הנכון ובזמן הנכון, היתה
למיקי צלחת עם נודלס מוקפצים. אחרי שאסף בקבוק קולה בדרך
לשולחן, התיישב.
 הוא סיים נורא מהר והוריד את הכל עם קצת שתיה. בחוסר ידיעה
על הפעולות הקרובות שלו, החליט לשבת על סיגריה. הוא חרחיק את
הכסא מהשולחן ונשען על הגב. שם רגל על רגל והדליק את הסיגריה
המבורכת של "אחרי האוכל". היה מאוד שומם במסעדה. שקט, קצת אור
וקולות השאיפה והנשיפה. הוא נזכר למה הוא בא למרכז הקניות
מלכתחילה. אנשים. הוא סיים את הסיגריה וכיבה אותה על הרצפה.
תפס את הצלחת המלוכלכת והחזיר את הכסא חזרה, איך שהוא היה לפני
הפרעה של הסועד. את הצלחת המלוכלכת הוא שם במטבח ולרגע לא הבין
למה.
אחרי הליכה של עשר דקות בקניות הגדול וחוסר מציאת ולו יצור
נושם אחד החליט לחזור לתכנית הראשונה - להסתובב ברחבי העיר.
הוא חזר לאוטו "שלו" והחליט שאפשר וצריך לגוון קצת, ולהחליף
אוטו. ההליכה הייתה ארוכה כי מיקי לא יכל להחליט, מרוב מגוון,
באיזה כלי רכב הוא רוצה לנהוג עכשיו. הוא חשב על משאית גדולה,
ככה הוא יכול לנסוע ולהתנגש בדברים,  בשביל הכיף. הבעיה היא
שמשאית זה מגושם והוא היה צריך מהירות. אופנוע. זהו. עיניו
קרנו מרוב אושר כתוצאה מההחלטה המצוינת. במבט חטוף קלט איזה
דוקאטי שש מאות, שחור, עומד ככה, סתם, מיותם. כשניגש ראה שאין
מפתח ומכיוון שלא יכל להתניע ללא מפתח החליט להסתפק דחיפה קלה
של האופנוע שנפל ברעש על הרצפה. זה בסדר, אף אחד לא שמע.
המציאה השניה שלו הייתה עוד אופנוע. סוזוקי, מאתיים חמישים,
בורדו כזה, לא הכי חדש אבל עם מפתח ואפילו קסדת חצי. הוא התניע
ושם את הקסדה כשהוא חושש מזה שהוא יכול עוד למות, עם הכישורים
שלו, בכל הנוגע לנהיגה על אופנוע. ראשון בחריקה של הגיר ולאט
לאט התחיל לנסוע . שני. שלישי. רביעי. הכל בסדר. הוא עוד זוכר
איך נוהגים. הוא היה גם ממש מרוצה כי עם האופנוע הרבה יותר
פשוט לתמרן בין המכוניות. אבל לאן? להרצליה. סתם בשביל לנסוע
ממש מהר על אילון. תשעים על אופנוע זה כמו מאה שישים, עם
חלונות פתוחים, באוטו. כיף מטורף. חמש עשרה דקות של התרגשות
מגניבה והוא היה במחלף הסירה. מאותת ופונה שמאלה באדום. מסיור
ראשון ברחבי הרצליה פיתוח הוא לא ראה תעסוקה.
היום עבר די מהר והשמש הייתה כבר במצב טרום-שקיעה וכך מיקי
החליט לראות את השקיעה הכי שקטה והכי מרגיעה שהיה יכול לחוות
בחייו. בדרך הוא עצר בפיצוציה ולקח לו בקבוק הייניקן וסניקרס.
אחרי נסיעה של עוד כמה דקות, הוא כבר הגיע לחוף, כמעט עד קו
המים. הוא עצר , דומם את המנוע והוריד את הרגלית המיוחדת, כדי
האופנוע לא יפול. הוא נשען על האופנוע כדי להוריד נעליים
וגרביים, וקיפל קצת את המכנסיים. הוא ניגש לעמוד במים. הם היו
קצת קרים אבל בסך הכל די נעימים. היה קצת מעונן מה שעשה את
השקיעה הרבה יותר יפה . הוא ניגש למסגרת מתכתית שמחזיקה את
השקית אשפה בחוף ובתנועת יד, פתח את בקבוק הבירה, כשהוא נעזר
בפינה החדה של המסגרת. הוא התיישב כמה מטרים מהמים והסתכל
סביבו. אי אפשר לתאר את השקט. רעש הגלים היה הרעש היחיד אבל לא
השקט הזה היה השקט שהוא חווה. זה היה  שקט נפשי. רוגע ושלווה
פנימיים - סוג של אושר.
השמש החלה במפגש שלה עם קו האופק. הצבע שלה היה אדום לוהט.
וכך, תוך כמה דקות היא נעלמה כמעט לחלוטין מאחורי הים, כשהיא
משאירה אחריה זהר אדמדם באופק.
הבירה כבר נגמרה והסניקרס לא היה כל-כך טעים, כנראה בגלל
הבירה.  הבקבוק, שהכיל שני בדלי סיגריה שמיקי הספיק לעשן,
והחטיף מצאו את עצמם בודדים בשקית הזבל על החוף ומיקי נשען על
האופנוע תוך כדי זה שהוא מרביץ לרגליים שלו בכוונה להוריד מהם
את החול. גרביים, נעליים וסידור המכנסיים באו אחר-כך. הוא
החליט לא לשים את הקסדה והתחיל לנסוע מהחוף חזרה, לכיוון גוש
דן. הוא נסע בדרך שונה מזו שהוא הגיע. בדרך הוא ראה מרצדס
אס.אל.קיי שחורה, עומדת בצד הכביש, ביציאה מפיתוח לכביש החוף.
מדהימה. הוא עצר לידה וחייך. "שלי!!!" - הוא אמר לעצמו בקול
רם, כשהוא מחקה פרסומת. אחרי רגע דאגה, שמה לא יהיה בפנים
מפתח, הוא נרגע. אחרי פרידה קצרה מהאופנוע והקסדה, נכנס אל
המתנה שלו. הכיסא היה נח מאוד ודרש רק שירחיקו את גב המושב
לאחור. מצב 'כמעט חצי- שכיבה', כמו שצריך. הוא היה צריך קצת
מוזיקה באוזניים ופנה לתא הדברים. אחרי בדעקה ראשונית הוא מצא
ארנק, טלפון סלולרי ודיסק צרוב של מוסיקת דיסקוטקים, שהיה
רלוונטי עד כלפני שנה. שם את הדיסק במערכת, פתח את הטלפון
הסלולרי והניח אותו בצד. כשהוא פתח את הארנק, הוא לא יכל לעצור
את השמחה שלו. הארנק היה של הידיד של מאיה, ההוא שהיא בגדה
במיקי איתו. בת-זונה. זה היה ארנק קטן כזה, עם מקום רק לכרטיסי
פלסטיק - שני כרטיסי אשראי, רשיון נהיגה ורשיונות הרכב העידו
שהוא בבעלות האבא של הידיד. חיוך רשע ומלא נקמה תפס את מקומו
על הפנים של מיקי. הוא שם חגורה והתחיל לנסוע בניסיון להעניש
את הרכב על עוול שלא הוא גרם. שמחה של רוע התפשטה בגופו, אך
מהר מאוד הוא הבין שהוא לא כל-כך טוב ב"להעניש את האוטו" אז
הוא החליט פשוט לנסוע מהר ולנסות לא למות. הוא נטל את הטלפון
הסלולרי. הוא נזכר שלפעמים מאיה הייתה מתקשרת אליו מהמספר הזה
ומודיעה שאביעד, הידיד שלה, יוריד אותה אצל מיקי עוד כך וכך
זמן. מיקי מעולם לא חשד. הוא הכיר את האביעד הזה ולא פעם פגש
אותו כשהיה בא למאיה והוא ישב שם, בבגדים זרוקים כאלה, שכתוב
עליהם בקטן שמות של  מותגים. כאילו, אתה יודע שהבגד שלך עולה
ים כסף ואתה נראה בו כאילו שאתה תכף הולך לישון. הוא היה בגיל
של מאיה ותמיד נראה כזה שקט, חנון-טמבל כזה. מפוצץ בכסף עם מלא
בעיות בחיים, אחרת למה מאיה העבירה איתו כל-כך הרבה זמן -
"אביעד במשבר, אני חייבת לתמוך בו. אביעד בהתמוטטות עצבים, אני
אבוא יותר מאוחר בלילה". בת-זונה שקרנית. האביעד הזה באמת היה
מתוסבך, עם סמים וכל מיני צרות של אנשים שנולדו עם כפית כסף
בפה, שלא היו צריכים לעשות כלום כדי שיהיה להם הכל. מיקי אפילו
ידע מתי הם התחילו לעשות דברים מאחורי הגב. זה היה במסיבת יום
הולדת של אביעד ומיקי התווכח עם מאיה באשר לנחיצות שלו באירוע
המטופש. בסוף הם רבו ומאיה מצאה את עצמה מתנחמת בזרועותיו של
אביעד. בת-זונה. הוא חייג את המספר שלה ולא לחץ סנד. הוא
החליט, שנראה לו, שהוא סוף סוף הולך להגיד לה מה הוא חושב
עליה. לא יצא לו עדיין. כשהם נפרדו הם דיברו רק כשרצו לתאם מי
מביא למי את דברים שלו חזרה. לו היו מלא בגדים שלה והיא לקחה
לו מלא דיסקים וסריג. היא קנתה לו אותו במתנה והוא היה הסריג
הכי יפה שהיה לו. דווקא אותו הוא לא קיבל חזרה. בת-זונה. הוא
רצה להגיד לה כבר הרבה זמן מה הוא חושב אבל תמיד חשב שהוא יוצא
גבר, כשהיא היתה מתחילה את השיחה על זה והוא היה מסתובב אליה
עם הגב והולך תוך כדי התעלמות מוחלטת מדבריה. כל פעם היה מתחרט
על זה כמה שעות אחר-כך. הוא לחץ סנד ומיד סגר את הטלפון. היא
היה מודע לעובדה, שבשלב הזה, שאין לו שמץ של מושג מה הוא הולך
להגיד. הוא חייג שוב, רק אחרי שהוא ביטל את השיחה המזוהה. שהיא
לא תדע שהוא חייג מהטלפון של אביעד. הוא לחץ סנד והתחיל לחשוב
על הניסוח מילות הרעל, בהם הוא הולך להשתמש, כדי להעביר לה את
מסר השנאה. בזמן שהטלפון חייג הוא נתקל בבהלה -  "ואם היא
תענה? ואם הוא יקליט לה הודעה במענה הקולי ומחר כולם יחזרו
והיא תשמע את ההודעה? לא יהיה שום סיכוי בעולם שהיא תחזור
אלי!" הוא חשב לעצמו. "היי. הגעתם לפלאפון של מאיה. אני לא
זמינה עכשיו אז תעשו את הדבר שלכם  ואני אחזור אליכם. ביפ. "
ה'ביפ' היה הקול של מאיה והוא נועד לבלבל אנשים שיתחילו לדבר
ואז, אחרי כמה שניות, ישמעו את המשך ההודעה. "סתם צחקתי.
עכשיו." ואז נשמע הצפצוף האמיתי. מיקי השתהה רגע והוציא מתוככי
ליבו - "מאיה. מה עניינים? זה אני... מיקי. תעשי לי טלפון
כשתשמעי את ההודעה, אני צריך לדבר איתך... ביי." איזה לוזר.
אחרי רגע של כעס על עצמו הוא החליט להעניש את הטלפון הסלולרי,
שאחרי כמה רגעים כבר עשה את דרכו במעוף אל מחוץ למכונית, שנסעה
מאה שמונים קמ"ש, והתרסק לחתיכות רבות בעת המפגש עם הכביש.
מיקי ראה את המתרחש במראה ונרגע. הוא הודה בלב  לאביעד על
הטלפון והתנצל על מה שהוא הולך לעשות לאוטו המדהים של אביעד,
שהיה בבעלות אביו.
אחרי דקות ארוכות הוא הגיע אל מגרש חניה, שבעליו היה איש זקן
שכנראה גר בבוטקה, בכניסה למגרש. חוץ מעכשיו, הוא תמיד היה שם.
גם כשהבריטים היו כאן, הזקן הזה היה זקן והיה שם. אולי הוא היה
עות'מאני?  לא משנה. בחניון היו שתי מכוניות והן עמדו צמודות
בפינה הרחוקה של החניון. מיקי נכנס לחניון, בכוונה דרך האין
כניסה, איפה שיש קוצים, ברצפה, שמחוררים את הגלגל. ובקולות
נעימים של פיצוץ צמיגים הוא עצר את הרכב באמצע החניון. דומם את
המנוע והוציא את כל התוכן של תא הדברים על הרצפה, ליד האוטו.
בין הדברים שהוא הוציא מצא בתא היו גם כפפות. זה נורא עצבן
אותו. זה הרס  את כל התיאוריה. איזה מין אנשים שומרים כפפות
בתא כפפות? אנשים שמזיינים חברות של אנשים אחרים! בדרך למגרש
החניה הוא חשב איך הוא הולך לשרוף את האוטו, בלהבה
אדומה-כחולה, ממנה ידליק סיגריה והאש תאכל את כל הרכב לאט לאט
ותשאיר רק שלדה חרוכה. מהר מאוד ההגיון התעורר ואמר שזה לא יפה
וקצת קיצוני, ועדיף שיעשה משהוא פחות קרימינלי  אך נקמני
במידה. הוא יצא מהרכב והשאיר את הדלת פתוחה. אחרי כמה שניות
ארוכות סגר את הרוכסן והשאיר כמות נאה של נוזל חמים על פנים
האוטו בכלל ועל מושב הנהג בפרט. טוב. לפחות הוא לא חרבן על
מכסה המנוע והשמשה ואז הפעיל את הווישרים. מיקי נפרד מהאוטו
בחיוך מסופק ולקח לו למזכרת את הדיסק הצרוב. הבית שלו לא היה
רחוק והוא התחיל ללכת בכיוון.
  הוא עבר ליד המכולת של מוש ונזכר שהוא עוד לא קנה את הקפה
שלו. מוש היה איש דתי ובעלים של המכולת ושתי דירות. המכולת
הייתה מקום קניית המוצרים העיקרי של מיקי, למעט הפיצוציה.
למיקי היה חשבון אצל מוש והוא היה משלם אותו אחת לשלושה
חודשים, בערך. הסיכום היה אחת לחודשיים אבל מוש לא יכל לעשות
שום דבר בנושא ודי היה תלוי ברצון הטוב של מיקי לשלם את
החשבון. מיקי ידע שיש לו חוב ותמיד התעצבן שמוש היה מזכיר לו
את זה. אחרי כל קניה הוא היה אומר לו כמה הוא רושם לו, מחתים
את מיקי וכאילו אומר לעצמו, למרות שכיוון את הדברים למיקי, את
כמות הכסף שמיקי חייב לו. הוא תמיד היה אומר את זה בטון שהיה
גורם מיקי לחשוב שהמאתיים ומשהו שקל האלה הם הדבר היחיד שעומד
בין מוש לבין תרומת לב, למרות שהוא עשה יופי של כסף מהמכולת
ומשכר הדירה על שתי הדירות שהיו בבעלותו. המכולת הייתה קטנה
אבל המוצרים היו דחוסים שם כך שרק מי שסידר אותם יכל למצוא
משהו. היה שם הכל. כמו סופר ענק דחוס לחדר נורא קטן. מיקי ידע
איפה למצוא את הקפה שלו. הוא לקח את הקופסא ויצא החוצה. אחרי
רגע קלט משהו וחזר פנימה. הוא הניח את הקפה ליד הקופה ונטל את
הקופסא שהייתה ליד קופות הצדקה, שמוש היה משתמש בה כשלא היה לו
עודף לתת ללקוחות. הוא התחיל לעיין בין כל הדפים שהיו בתוך
הקופסא וראה את השם שלו. הוא הוציא דף שהיו עליו הרבה מספרים,
חתימות של מיקי וכל כמה שורות היה כתוב "חוב שולם". מיקי ראה
שהוא חייב מאה שבעים וארבעה שקלים וארבעים אגורות. הייתה חתימה
של מיקי ליד. אחרי שנטל עפרון, היה רשום גם "חוב שולם" ליד
סכום הכסף. מיקי החזיר את הדף לקופסא ואת הקופסא למקום. החליט
לקחת עוד קופסת סיגריות, למחר, ואת העפרון, ויצא מחייך מהחנות.
החיוך נבע מהעובדה שהיתה לו קופסת קפה חדשה ביד ולא משום דבר
אחר.
הוא הגיע הביתה ופתח את הדלת. שם את הקופסא ליד הכיור ואת
הקופסא, הלא פתוחה של הסיגריות, במגירה. את תוכן הכיסים שלו
ואת הדיסק הניח על השולחן בסלון ופנה לשירותים. הוא שטף את
הידיים ופנה למכונת הכביסה. אחרי שהסיר מעצמו את הבגדים החל
לדחוף אותם לתוכה. רק הגרביים והתחתונים הצליחו להיכנס והחולצה
והמכנסיים נזרקו לסל הכביסה, ליד המכונה. הוא הלך למטבח. מילא
את הקומקום במים והפעיל אותו. הוא לקח כוס, האחרונה שהיתה
נקיה, ושם אותה על השיש, לידי הכיור. פתח את המגירה וגילה שאין
יותר כפיות. גם כפות אין והמזלג הקטן, של העוגות, לא יעזור.
הוא סגר את המגירה ופתח את הקופסא של הקפה. לקפה הייתה ארומה
נעימה וכך, בעזרת ניעור עדין של הקופסא, הוא שפך קצת קפה לכוס.
הכמות נראתה  כמו כפית קפה. הוא סגר את הקופסא ושם אותה בתוך
הארון, איפה שהקופסא הקודמת עמדה. סוכר הוא שם באותה צורה, רק
בכמות גדולה יותר. הקומקום סיים את מלאכת ההרתחה ומיקי מזג מים
בתוך תערובת הקפה והסוכר. איך לערבב את כל זה? המזלג הקטן של
העוגות! כבר הרבה זמן תהה מתי ישתמש בו. הוא ערבב וזרק את
המזלג לכיור. על השולחן הייתה מונחת מאפרה מלוכלכת אך ריקה
וקופסת הסיגריות הכמעט גמורה. סיגריה עם קפה, אחלה דרך לסיים
יום. חבל שהוא אף פעם לא סיים ככה את היום. הוא הסתכל על השעון
וראה שהשעה, בפעם הראשונה, הייתה שעת ערב מאוחרת. מיקי פיהק
והדליק את הסיגריה. הקפה היה ממש חם והוא שתה אותו לאט לאט.
בהתאם הוא גם עישן את הסיגריה שלו לאט. אחרי כמה דקות הוא כיבה
את הסיגריה וסיים את הקפה בשלוק גדול. הוא קם מהכיסא וניגש
לשים במערכת את הדיסק החדש. הוא הגביר את הווליום עד שהגיע
למצב חריג. אבל גם ככה אף אחד לא יתלונן. לאחר מכן חזר למטבח
ונעמד מול הכיור. הייתה לו עבודה רבה. קודם הסכום, צלחות,
כוסות ולבסוף הכבדים - מחבת וסיר, שעמדו כבר הרבה זמן בכיור
והיו  כבר יותר ממושרים.  אחרי עשרים דקות של קרצוף, כל הכיור
היה ריק ונקי. כל הכלים התייבשו על המגבת, על השיש, והמטבח
נראה די נחמד. אפילו לא היה יותר ריח מוזר . "כל הכבוד לי" -
מיקי פרגן לעצמו. תחנה הבאה - מכונת הכביסה. מחר. היום הזה היה
מעייף ולא היה לו כוח גם לשטוף כלים וגם לכבס. הוא הדליק את
הדוד, כדי שיהיו לו מים חמים. אחרי שנייה נזכר שכמעט כל היום
הייתה שמש, וכיבה את הדוד. הוא נכנס להתקלח ואחרי כמה דקות
גילה שכנראה שלא הייתה שמש כמעט כל היום, כי המים החמים נגמרו
והוא עמד מתחת לזרם של קוביות קרח נוזליות. הוא סיים וברעד יצא
מהמקלחת. התנגב ושם את החלוק. אחרי צחצוח שיניים לא מושקע
ובדיקת הפנים, לנקיונותם, הוא יצא מהמקלחת וסגר את האור. לרגע
חשב ללכת לישון ואז הבין, שככה לא מסיימים את היום הזה. הוא
הדליק את הדוד, הלך למטבח התיישב על אחד הכסאות והניח את רגליו
על אחר. שם סיגריה בפה והדליק. הוא נזכר בהודעה שהשאיר לבת-
זונה. הוא לא בדיוק התחרט על זה אבל גם לא שמח. אולי אם הוא
ידבר איתה, היא תבין שהיא היתה לא בסדר, תתנצל והם ינסו שוב.
הרי לפני שההחרא התחיל, הם היו ממש מאושרים ביחד. היא היתה
הבחורה היחידה שהוא יכל לסבול יותר מחודש. הם לא רבו מעולם
והיא היתה הבחורה היחידה שהצחיקה אותו באמת, היה לה טעם כמו
שלו במוזיקה, היה לה אחלה טוסיק, היא ידעה לנהוג וכשצריך, ידעה
להיכנס לשיחות עמוקות ועל כאלה תכונות לא מוותרים. אבל הסיגריה
כבר נגמרה מזמן ולשבת בחלוק, לבד במטבח, ולחשוב על כל זה, ממש
לא יעזור לו בחיים. הוא החליט שזה הזמן לנסות שוב את המקלחת,
שהפעם נתנה זרם יפה של מים חמים ביותר, בכמות נאה, שהספיקה
אפילו לחפיפה, כי עברו כבר חמישה ימים והגיע הזמן לחפוף.
אחרי שהתנגב ויצא כביום היוולדו מהמקלחת, סגר את האור ואת
הכפתור של הדוד. הוציא מכנס-פיג'מה וחולצת סוף מסלול, שהיתה
חולצת-פיג'מה ולבש אותם. הוא נזרק על המיטה בחדר, סגר עם השלט
את המערכת והדליק את הטלוויזיה. הוא ידע שהוא תיכף נרדם אבל
לפני, חייבים טלויזיה. לא היה כלום. אפילו לא תכניות מוקלטות.
רק שחור וסטטי. בכל הערוצים חוץ מהמפוצל, בו היה שחור וסטטי
אבל במפוצל. הטלוויזיה כובתה והשלטים הונחו על קצה  המיטה.
אחרי ניסיון הסתדרות קצר, שנגמר בזה שהוא שכב על הבטן ושם את
הידיים מתחת לכרית, מיקי  ניסה לתאר לעצמו את מחר. הרבה מאוד
אופציות קפצו לו לראש אבל הוא העדיף לא להתרכז בהן ושקע לשינה
עמוקה המלאה בחלומות מעניינים שרק שניים מהם יזכור. בגלל
הראשון הוא יתעורר בשתיים בבוקר ויהיה בטוח שהוא נופל מבניין
ממש גבוה ומת  והשני ייגמר קצת אחרי שמונה בבוקר בזה שהוא
משוטט ארוכות והנה, פורח בדרכו, ללא מטרה, פרח כחול.
מיקי התעורר בשמונה ורבע בבוקר. הוא הסתובב על הצד והפיל את
השלט של הכבלים, מה שעשה רעש מציק. הוא הוריד מעצמו את השמיכה
וקלט שהוא חלם את החלום. הוא התיישב והכניס את הרגליים לתוך
הכפכפים שלו. "מה?" - הוא שאל את עצמו בשקט אחרי שלא הבין את
פשר החלום השני. הוא קם על הרגליים ושיחרר את הגב. הוא נזכר
בכל הקטע של הכביסה וקודם כל הלך למכונה. אחרי בחינת מרכיבי
הבד והצבעים הוא קבע את התכנית הקבועה שלו ושם קצת אבקת כביסה
בתא הראשון ומרכך בתא השני. הפעיל את המכונה שהיתה נורא שמחה
להתחיל בעבודה. הוא ניגש למטבח והרתיח את הקומקום, שהיו בו עוד
מים מאתמול. תהליך הטלת השתן היה קצר וצחצוח השיניים היה
מושקע. הוא ניגש למטבח והכין כוס עם סוכר וקפה ומזג פנימה מים
חמים וקצת חלב. העביר את התערובת החמה לשולחן והתחיל לסדר את
הכלים היבשים בארון. המגבת נזרקה, בדיוק מופתי, לסל ליד מכונת
הכביסה. הוא ניגש למקרר והוציא לחם, פסטרמה, סלט, שהיה צורך
להריח אותו כדי לוודא שהוא עוד רלוונטי, לבנה וגבינה צהובה.
הלחם נכנס לטוסטר ושאר הדברים חיכו על השולחן עד שהטוסטר יפלוט
את הפרוסות. הוא חזר למקרר עם כוס זכוכית ריקה והניח אותה על
המדף העליון. תוכן מיכל, שהכיל מיץ תפוזים "טבעי" נמזג, כמעט
כולו, לכוס ושאריות המיץ חזרו לחכות בדלת המקרר. הוא הוציא את
הכוס ולקח שלוק תוך כדי שהדלת של המקרר נסגרת לה לבד. מיץ
תפוזים אסור לשתות מיד אחרי צחצוח שיניים ומיקי נזכר בזה, פעם
נוספת, הרגע. הטוסטר סיים לייבש ולחמם את הלחם וכל ארוחת הבוקר
נגמרה בשבע דקות והתחלפה בסיגרית בוקר עם קפה פושר.
השעון הראה שמונה ארבעים כשהכלים המלוכלכים עברו לכיור ושאר
המוצרים חזרו למקרר. הוא ניגש למכונת הכביסה, שסיימה כבר את
מלאכתה. פתח את הדלת והתחיל להוציא ולתלות בחוץ את הבגדים
הרבים שהיו במכונה, תוך כדי זהירות לא להפיל איזו גרב. כשסיים,
הוא התרשם מהקיבולת האדירה של מכונת הכביסה שלו משום שכל חבלי
הכביסה שלו היו מכוסים בבגדים. הוא שם את הבגדים שהיו זרוקים
בס הכביסה, ליד המכונה בתוכה וסגר את הדלת. הוא חזר לחדר שלו
ועצר. להדליק או לא להדליק? הכוונה הייתה לטלוויזיה. השעה
הייתה כבר שתי דקות לתשע. טוב. הוא היה חייב לבדוק.
הוא הדליק את הממיר קודם והעביר לערוץ שתיים. שם צריכים לשדר
חדשות בערך עכשיו. בהשתהות רגעית הוא הדליק את הטלוויזיה ושמע
קול הולך ומתגבר של ירדנה ארזי שמעבירה את השידור לבחור של
החדשות, בהם דיברו על פלסטינים, אמריקאים, פוליטיקאים, ספורט,
הרוגים בתאונות דרכים וכל מיני פריטי מידע שרלוונטים לזמן
מוגבל.