New Stage - Go To Main Page


"ט-קסי!" קראה דפנה ונופפה בידה כאשר מונית התקרבה. אך המונית
חלפה על פניה. התנועה היתה ערה בשעות אלה של הבוקר. הורים
מסיעים את ילדיהם לבית הספר, וממהרים לעבודה. נשים שבות מהשוק
עם סלים מלאים, ועוצרות מונית. והמוניות מלאות, ודפנה נלחצת.
נלחצת עד אובדן חושים מוחלט. היא מתיישבת על ספסל, ראשה סחרחר
עליה ועיניה כבדות. היא מתבוננת בנקודה סתומה בחלל וחושבת
עליו. על אמנון שלה, שעזבה. או שהוא עזב אותה. ובעצם על מה? לא
היתה לה תשובה. אך מה איתו? איפה הוא עכשיו? לאן הלך?
ומה זה המוזיאון הזה לעזאזל? אין לה מושג. היא נזכרת בארז. הוא
עכשיו בבית. היא הפצירה בו להישאר, למרות שסירב. עקשן כמו פרד
הילד הזה. אבל הוא עכשיו עוזר לה - עם אינטרנט וטלפונים, ועם
קשר ישיר איתה ועם חבריה לעבודה. גם הם שיתפו פעולה. החבר'ה
האלה תמיד נכונו לקראתה.
מונית שעצרה לידה קטעה אותה מהרהוריה. הוא קמה במהרה. "צריכה
לאנשהו?" - "כן, אני חייבת לזוז, דחוף!" - "לאן?" - "מוזיאון
הנרקיסים הצהובים". - "תעלי". ונסעו.





הרוח הנעימה ליטפה את פניו של דוד בחלומו. הרוח אשר ניגנה על
העשב את מנגינת החיים. החליל המשיך בנגינתו. דוד נוגס מהתפוח
האדום, והתפוח מתוק מדבש. טעם גן עדן. שלווה פסטורלית עוטפת
אותו, ומי צריך יותר מזה? הוא נוגס שוב בתפוח, בתאווה. אך הפעם
הטעם שונה, מר, מגעיל. הוא זורק את התפוח ורואה שהוא שחור
מבפנים, ולאט לאט מתפשט הריקבון על פני כל התפוח, ומכלה אותו.
הנחש שלצידו עולה עליו, מתפתל על גופו, מלפף את עצמו עליו. דוד
מקיץ מתרדמתו. להפתעתו הוא רואה את המוני הנחשים נסים מהמקום
במהרה, נוגעים ברגליו תוך כדי, ועולים עליו. ואז כולם נעלמו,
מלבד אחד, שמפניו ברחו כולם כאשר התקרב.
נחש קוברה אדיר, עצום מימדים, זחל לעברו וכשהגיע אליו הרים את
ראשו והסתכל בו. אש ריצדה בעיניו, והחליל חדל מלנגן. הנחש נעץ
את מבטו בעיניו של דוד והוא, מצידו, היה מהופנט אל עיני הנחש.
לפתע צנח דוד על הקרקע וכוחותיו שבו אליו. הוא החל לזחול על
הרצפה, מנסה לברוח ולהתחמק. הוא גרר את עצמו אחורנית, מתנשם
בכבדות ומזיע. ואז קם והתחיל לרוץ, במעגלים. והנחש בעקבותיו.
דוד הסתכל אחורה, אל הנחש, במרוצתו. ואז נבהל כהוגן. הנחש זינק
לעברו ממרחק של מספר מטרים, לפת את גרונו ונעץ את שיניו
בלחיו.





אמנון לא ידע את נפשו מרוב בהלה. התוכי היה כמעט אנושי
בהתנהגותו. הוא החל לכרכר סביב אמנון, השכוב על הארץ, מנקר את
פניו במקורו.
"די, פולו, מספיק! תעזוב את הדוד", נשמע קול ילדותי מתוך
האפילה. והנה, ילדה קטנה ויחפה בשמלה מרופטת ניגשה אליו, הרימה
את התוכי והביטה בשניהם במבט מודאג.
"מה את עושה כאן, ילדה?" שאל אמנון בתדהמה.
"אני גרה כאן. זה הבית שלי. ושל פולו. רק שלנו. נכון, פולו?"
"נכון", ענה התוכי.
"זה תוכי מדבר, התוכי שלי. לפעמים הוא מדבר יותר מדי, התוכי
שלי, יותר מדי. איך קוראים לך?"
"אני... לי קוראים אמנון, ולך?"
"מה אתה עושה פה, בבית שלנו?"
"אני נקלעתי לכאן במקרה, אני..."
"אבא שלנו הוא רע", אמרה לפתע.
"מה... מה זאת אומרת?"
"אנחנו לא אוהבים אותו. הוא כל הזמן עסוק עם המבחנות שלו ואין
לו זמן בשבילנו. הוא גם רשע. תיזהר ממנו, ומאשתו".
"מי זאת אשתו?" שאל אמנון.
"ליסה", ענתה הילדה. פתאום חיבקה חזק את הציפור וברחה, והיא
בוכה בכי תמרורים. מהרצפה נשלחו אליו עשרות ידיים ארוכות שאחזו
בו בחוזקה. אמנון נבהל, ניתק את עצמו מהידיים בקושי רב ורץ
משם, מהר, כל עוד רוחו בו. והמנהרה צרה ואפילה. הוא רץ המון,
כך חשב, המון.
בעודו רץ נוכח לדעת שהוא כבר לא נמצא במנהרה, אלא באולם ענק
ועגול שעשרות דלתות לו. הוא עמד במרכז החדר האפל. לפתע נדלק
לפיד והמוני עטלפים התעופפו מהתקרה אל מחוץ לדלתות. דלת אחת
נטרקה. ואחריה עוד דלת. ועוד דלת. אמנון רץ בבהלה אל אחת
הדלתות, בתקווה לצאת, אך גם היא נסגרה. כל הדלתות נטרקו, מלבד
אחת. בפתח הופיעה בחורה נאה בשמלה אדומה וארוכה ובידה אחזה
עששית נפט. היא התקרבה אליו בצעדים איטיים והוא, נעתק הדיבור
מפיו.
"מה מעשיך כאן, אדוני?" שאלה בקול רך.
"א... אני לא יודע. אני הייתי על הגג והיו שם מלא נרות
וגם..."
"בסדר, בסדר", אמרה. "צעד בעקבותי ואראה לך את הדרך החוצה".
והיא הלכה, ואמנון אחריה.





המונית עצרה בחריקת בלמים. "אוהו", צחק הנהג, "כמעט עברתי את
המוזיאון. הנה, תרדי כאן". דפנה הודתה לו, שילמה וירדה אל
האוויר הקר שבחוץ.
"איפה הכניסה כאן?" תהתה דפנה. היא נזכרה במסע התלאות של הנהג.
מסכן שכמוהו. כמה זמן לקח עד שמצא את המקום. דפנה נכנסה בשער
ברזל ענק אל גן ירוק ורחב שבקצהו מעין מצודה עתיקה. כשהגיעה אל
השער ראתה כי הוא נעול. היא הסתובבה סביב המבנה ומצאה עוד שני
שערים, שאחד מהם נעול והשני פתוח.
בפתח עמד שומר חמוש. הוא הסתכל עליה בחשד: "למה באת?" שאל.
"למוזיאון", השיבה.
"למה?" הקשה.
"מה למה? לראות את המיצגים שלכם".
"ואיך שמעת על המקום הזה?"
"ממכרים".
השומר הסתכל עליה באי-אמון וקרא לאחד העובדים.
"מה את רוצה?" שאל אותה העובד.
"אני לא מבינה, המוזיאון הזה לא פתוח לקהל הרחב?"
"פתוח לקהל ברחב, פתוח לקהל הצר, לא ענית לי על השאלה".
"אני רוצה לראות מה יש כאן, מה הבעיה?"
"יש כאן מוזיאון."
"ואי אפשר להיכנס?"
"בטח שאפשר!" חייך לפתע. הוא פינה את הכניסה ואיפשר לה להיכנס.
היה זה אולם ענק. נברשות גדולות עיטרו את התקרה והרצפה מרוצפת
שיש. המקום היה ממוזג ונעימה קלאסית שקטה התנגנה ברקע. על
הקירות התנוססו תמונות מכל הצבעים והסגנונות. בעודה משייטת לה
ברחבי המוזיאון הבחינה דפנה בזוית עינה כי השומר, העובד ההוא,
עובד נוסף ואישה אחת לא גורעים ממנה עין, ועוקבים אחריה ללא
הרף. כשהסתכלה להם בעיניים לא הסיטו את עיניהם, וכשהמשיכה ללכת
צעדו בעקבותיה. "מוזר", חשבה לעצמה. האישה מיששה משהו בכיס
מכנסה, והאדם שלצידה עשה כמוה. דפנה המשיכה ללכת, והארבעה
בעקבותיה.





בתוך מיכל זכוכית גדול שכב יצור אנושי. שכב וצחק. לגופו חוברו
אלקטרודות ועל גופו היו רשומות כל מיני כתובות ונוסחאות. הוא
הוכש לא מזמן ע"י נחש, אך הארס ניטל משיניו ולא גרם לו כל נזק.
ועכשיו הוא שוכב כאן, בצנצנת הענקית הזאת שנמצאית בתוך החדר
הענק הזה, עם המאווררים הענקיים בתקרה והקירות הכסופים, וצוחק.
והוא לא ידע על מה הוא צוחק, דוד, הוא לא ידע אבל הוא צחק. הוא
חשב על ילדותו ביפו ועל שירותו הצבאי בנח"ל, על שנות עבודתו
באיטליה ועל אורנה, אלמנתו. הם נישאו לפני שמונה שנים ובירח
הדבש שלהם נהרגה, בתאונת דרכים. הוא נהג ברכב ואורנה לצידו,
כשלפתע התנגש בהם רכב מהצד. "הוא נסע כמו משוגע, מה יכולתי
לעשות", היה מתלונן בפני כולם. אך לעצמו אמר: "אני אשם, אני
ולא אחר." איזה מזל שהיא לא איתו, היתה דואגת לו כהוגן. מכל
דבר היתה נלחצת. הוא שכב ונזכר בכל התקופות היפות בחייו, וצחק
ובכה, צחק ובכה.





הוא הלך אחריה בחשש, בפחד.
"לאן את מובילה אותי?" שאל. היא לא ענתה.
"לאן את לוקחת אותי?" שאל שוב. היא חייכה אליו והמשיכה לצעוד.
"מה... מה זה היה שם? היו שם מלא ידיים, מהרצפה! וראשים של
אנשים?" הוא בלע את רוקו. "מ...מה זה היה?"
היא שתקה.
"מי את?" שאל, לחוץ ונסער. היא חייכה, והוא לא הירפה.
"מה את עושה כאן?"
"בוא", אמרה, והמשיכה ללכת. הם הגיעו למבוי סתום. שני מוטות
ברזל היו תקועים בין שני הקירות, חוסמים את הדלת. היא תפסה
אותם ועיקמה אותם בשתי ידיה, כאילו היו לה ידי ברזל, והמשיכה
ללכת. אמנון נרתע לאחור, והחל להתרחק מהמקום. ליסה הבחינה בזה
וחזרה על עקבותיה. הוא רץ בכל כוחו, והיא אחריו. הוא הסתכל
אחורה בבהלה וראה שהיא משיגה אותו, מזנקת עליו, משלחת את
זרועותיה שנהפכות לנחשים וחונקת אותו. הוא מנסה להיאבק, אך
לשווא. אמנון מפרפר בין ידי הנחשים, ומתעלף. ליסה צוחקת,
מעמיסה אותו על גבה ועוזבת את המקום.





כשאמנון היה מעולף למטה, היא התהלכה למעלה, במוזיאון. המוסיקה
ברקע היתה נעימה לאוזן אך לדפנה היא הוסיפה מתח כאשר הבחינה
שעוקבים אחריה. בתים, פרצופים, עצים, אלה היו התמונות. סירות,
כרכרות, דגים, ציפורים, סוסים, סוסים, סוסים, סוסים... עשרות
תמונות של סוסים נתלו ברצף אחד, על פני קיר אחד. סוסים צוהלים,
רצים, שוכבים. ובסוף דיוקן של סוס ומתחת לתמונה נכתב - "דיוקן
עצמי". ליד התמונה נתלתה תמונה נוספת, הפעם צויר בה ראש של
תוכי. ומתחת לתמונה נכתב - "דיוקן עצמי". ליד התמונה ההיא היתה
תלויה תמונת החמניות של ון-גוך. דפנה הסתכלה על ציור התוכי
והרגישה כאילו התוכי המצויר מתבונן בה, ואפילו ממצמץ בעיניו.
"סליחה, מה פשר הכותרת 'דיוקן עצמי'?" פנתה אל הארבעה בשאלה.
"זה מה שון-גוך מרגיש", אמר השומר.
דפנה רצתה לענות אך צעקה פתאומית של האישה בילבלה אותה. לפתע
הסתערה עליה האישה והחלה מתקתקת במצלמה שהוציאה מכיסה, מצלמת
את דפנה במין טירוף שכזה. פתאום הרגישה מכה חזקה בעורפה, וצנחה
על הרצפה. אחד העובדים נשא אותה על גבו, והלך.





"חה חה חה", צחק פרופ' פנצ'ר ועיניו נצצו. "הם נופלים אחד אחד,
הבני זונות. הם שלי! שלי!"
על המסך הענק והמפוצל ראה את דוד, את דפנה ואת אמנון. אך בשביל
אמנון לא היה צורך במצלמות ובמחשבים. הוא היה איתו בחדר. בתוך
בועה גדולה שהתעופפה באוויר ישב, ונעץ מבט עצוב בפרופסור. הוא
יכול היה לשמוע אותו וגם הפרופסור שמע את אמנון, אבל לא היה לו
מה לתחקר אותו, משום שלא רצה ממנו דבר. הוא ניגש אל מכונת
המילקשייק שלו ומזג לעצמו ולליסה, "לחיי ההצלחה".





הביפר של ארז ציפצף כמה פעמים, ונדם. את הביפר הזה נתנה לו
אימו לפני לכתה "למקרה שתיתקע", כך אמרה.
זה היה הקשר היחיד שלה איתו, אבל זה היה מספיק בשביל ארז כדי
להבין שהיא נקלעה לצרה, ומיד פנה אל חברת החקירות. דפנה תידרכה
את ידידיה בחברה על המשימה שהיא יוצאת אליה וגייסה את חיים
למקרה חירום, כדי שיחבור אל ארז, ויחד יעזרו לה. כעת כבר היו
חיים וארז בדרכם אל המוזיאון.

דפנה שכבה בתוך מחסן אפל ומסריח. תמונות רבות במסגרות זהב
מאובקות היו מונחות על הרצפה, מושענים אל הקיר. דפנה הרגישה
שרגלה כואבת והבחינה שהיא תקועה מתחת לאבן גדולה. כל גופה כאב.
"איך הותקפתי ככה? איך הובסתי?" הרהרה. אבל היא לא התייאשה.
הביפר ששלחה נתן לה תקווה. "אולי חיים וארז יגיעו אלי? בעצם
למה אולי? ברור שיגיעו". היא ניסתה לחשוב בהיגיון על המהלכים
האחרונים ולנסות לסדר אותם במוחה.
לא עברה דקה, והיא נרדמה. העייפות הכריעה אותה.





"נו, זה זה, זה המוזיאון", אמר חיים לארז. "אני לא יודע איפה
אמא שלך נמצאית כאן אבל היא אמרה שהיא ככל הנראה במוזיאון
הנרקיסים הצהובים".
חיים וארז פסעו במדשאות המוזיאון בדרכם אל הכניסה, כשלפתע עצרה
אותם אישה זקנה. "אל תלכו לשם", אמרה להם, "לא משם".
"מי את?" שאל חיים.
"אני האישה הזקנה. תפקידי בעולם הוא להזהיר אנשים מפניו. אמנון
ודוד הלכו בדרך משנית אבל..."
"את מכירה את אמנון ודוד?" תהו.
"חיובי, חיובי. גם אותם הזהרתי אך לצערי נפלו ברשת העכביש
שהכין להם ון-גוך."
"ון-גוך?" תמה ארז.
"יש שמכנים אותו כך. כינוי נוסף הוא פרופ' פנצ'ר. או שזה השם
האמיתי שלו, אף אחד לא יודע. הוא פרופסור מטורף, פרופ' פנצ'ר,
והוא מסוגל לגרום סבל לאנשים תמימים, למען סיפוקו שלו. פעם היה
חוטף אנשים במוזיאון ועושה בהם כראות עיניו. אם זה שהיה מפחיד
אותם למען הנאתו המפוקפקת ואם זה שהיה הופך אותם למוטציות".
"למוטציות?!"
"כן. והוא יהפוך גם אתכם אם לא תיזהרו", אמרה, ולאחר רגע
הוסיפה: "וגם את אמנון ודוד, וגם את דפנה..."
"מאיפה את יודעת עליהם?" שאל ארז.
"אני יודעת. ואני יודעת כל מה שמתרחש בטירה המקוללת הזאת,
במסווה של מוזיאון. פעם עבדתי כאן, הייתי האחראית על המבקרים,
מדריכה כזאת. ושאר העובדים היו ממש חביבים. היינו חבורה של
מוזיאוניסטים", צחקה.
"אבל אז הם השתנו. הפכו להיות גועליים ממש. ופרופ' פנצ'ר ימח
שמו לקח אותי למטה, למרתף..." היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה.
"והדברים שאני עברתי שם, אתם לא רוצים לדעת. איומים. ממש נורא!
אבל מספיק עם הדיבורים, אני רק אזהיר אתכם מדבר אחד. יותר נכון
אתן לכם עצה. כדאי מאד שתעשו משהו עם הגרעינים, לא יודעת
מה..."
"איזה גרעינים?" שאל חיים.
"גרעיני חמניה. יש לו פיצול אישיות או משהו. הוא מחזיק אצלו
עשרות תוכים בכלובים. אולם ענק של תוכים, מדהימים ביופיים. יש
שמדברים ויש שלא. הוא מעריץ אותם. מסתובב הלוך ושוב באולם הזה,
הציפורים מבלבלות את השכל והוא נותן להם נאום בצעקות. הוא מזין
אותם מידי יום גרעיני חמניה, אך יחד עם זאת יש לו חיבה מיוחדת
לחמניות. עד כדי כך שהוא נתקף בחימה שפוכה ומאכיל את הנחשים
שלו בתוכים. לא פעם שמעתי אותו מתלונן בכעס רב על קטיפתן של
החמניות למטרות מסחר ואוכל. יש לו ציור ענק של החמניות של
ון-גוך, על כל הקיר. הוא מעריץ אותו. האיש בלי האוזן".
"מעריץ?" שאל ארז, "תוכים, נחשים, יש מישהו שהוא לא מעריץ?"
"בוודאי, את כולם. והוא גם סוגד לסוסים. הוא רואה בהם חיה
אצילה ורוצה להיות אציל כמוהם, יפה כמו התוכים וכשרוני כמו
ון-גוך. אני חושבת שהוא גם הכליא גנים של סוס עם גנים של נחשים
או לטאות או אני לא יודעת מה, ויצר מפלצת ממש".
"מה? אמא'לה", אמרו חיש.
"אבל הכי הרבה הוא מעריץ את עצמו. הוא רוצה להיות אלוהים, אני
חושבת".
"ואיך אנחנו יכולים להתגונן מפניו?" שאלו.
"תקשיבו טוב", אמרה. "הפרופסור ידוע בסלידתו, אך גם בחיבתו
לגרעיני חמניה. אם לא יהיו לו גרעינים בשביל התוכים, אפילו
ליום אחד, הוא ישתגע. הוא יעשה הכל בשביל זה". היא הסתכלה
לצדדים, הפנתה מבטה לאחור, והמשיכה. "בעפולה יש מפעל גדול
לפיצוחים. הבעלים הם משפחה אחת. פעם אשתו של אחד הבעלים קיבלה
הזמנה לאיזו תערוכה מיוחדת שערך המוזיאון, ופרופ' פנצ'ר חטף
אותה שם. הוא דרש ממנה להפסיק את "רצח החמניות המטורף הזה", כך
אמר. היא חשבה שהוא משוגע, קיללה אותו ודרשה שישחרר אותה מיד.
הוא בתגובה התעצבן עוד יותר, וכלא אותה. עוד באותו יום נתקפה
המסכנה צירים, וילדה בת. התינוקת "נעלמה". כאילו נעלמה, אני
החבאתי אותה. פרופ' פנצ'ר, שנבהל מהאפשרות שהאישה תספר עליו
ועל המוזיאון למשפחתה בעלת הממון וההשפעה, רצח אותה. רק לאחר
מכן נודע לו על התינוקת. עכשיו תראו, אני מציעה דבר כזה. לכו
אל המשפחה הזאת ותבקשו מהם להפסיק לכמה ימים את יצוא הגרעינים.
אני יודעת שזאת בקשה מוזרה ומסובכת בשבילם מבחינה כלכלית, אבל
אתם עוד תראו איזו השפעה תהיה לזה".
"למה לא הלשנת עליו למשטרה עד עכשיו?" שאל חיים.
"אני מפחדת, אני..."
"אבל המשטרה תגן עלייך ו..."
"אני לא בטוחה בכלל. אתה לא מכיר את הפרופסור. או יותר נכון
לא עברת את מה שאני עברתי. עד עכשיו חייתי בהכחשה. עכשיו נפל
לי הטלכרד".

חיים וארז הסתכלו על המוזיאון. הפעם הוא נראה להם מפחיד, גדול
ומאיים. הם הרגישו שהם הולכים למשימה צבאית מסוכנת, שמוטב לאף
אחד לא ללכת אליה. אבל הם הלכו, ועוד איך הלכו. הם רצו בחימה
שפוכה, במוטיבציה אדירה, היישר אל הכניסה הראשית.

שומר המוזיאון עמד בכניסה. כשהבחין בהם נבהל, וקרא להם לעצור.
הם, מצידם, רצו בטירוף היישר אליו, הפילו אותו וכמו עדר קרנפים
זועם הפילו ארצה כל מי שנתקלו בו.
"תעצרו תיכף ומיד", תבע עובד המוזיאון. חיים לפת את גרונו בידו
וצעק: "איפה דפנה? איפה דפנה? איפה היא?" שאר העובדים ניסו
להיחלץ לעזרת השומר, אך לשווא. ארז הפיל את כולם במכת קונג-פו
אדירה.
"היא... היא למטה, במרתף", גמגם החנוק. חיים עזב אותו ורץ עם
ארז אל המרתף. הם ירדו במרוצה במדרגות, כשלפתע נסגרה דלת בקצה
המסדרון. הם לא הצליחו לפתוח אותה. פתאום שמעו קול קורא
ברמקול, שהותקן בתקרה: "לא תתחמקו ממני, גנגסטרים אפסים
שכמותכם". היה זה קולו של פרופ' פנצ'ר. עוד הם עומדים כך,
אובדי עצות, תקף אותם נחיל ענק של עטלפים שנטפל אליהם והתנגש
בגופם.
"האש, האש", צעק חיים לארז.
"מה? איזו אש?" התבלבל ארז.
"המצית, תוציא אותה!"
ארז הושיט לו את המצית וחיים הדליק בעזרתה מוט עץ גדול, בעזרתו
הבריח את העטלפים. הוא ניסה לשרוף את מנעול הדלת בעזרתו,
ולהפתעתו הרבה הצליח. הוא קבע את המנעול אל הדלת, והם המשיכו
במרוצה במורד המדרגות המפותלות.
"הצילו, הצילו", שמעו לפתע קול נשי קורא מלמטה. היה זה קולה של
דפנה.
"אמא!" קרא ארז ורץ לעבר הקול, אך גוף גדול מימדים חסם את דרכו
והוא נפל. בעודו קם ראה תריסר אנשי-סוסים עומדים מולו. היו אלה
הכלאות של סוסים ובני אדם (ראשים של סוסים על גוף אנושי). הם
התקרבו אליהם בצעדים איטיים ומונוטוניים, מאיימים להחריד. בידם
האחת אחזו חרב ארוכה ונוצצת ובידם השניה נרות. הם חייכו כל
הזמן וחשפו שיני סוסים צהובות.





שמוליק, אדם שמן וגוץ, ישב במשרדו, משרד חקירות פשוט, הניח את
רגליו על השולחן ועישן סיגר. לידו ישבו שנים מחבריו לעבודה
ושתו קפה עם עוגיות. שמוליק הציץ בעיתון הספורט, ואמר: "אני
אומר לך, אם בית"ר לא יקחו את המשחק הזה אני מתפטר. אני הימרתי
עליהם. ווינר וטוטו".
"אתה משוגע", השיב השני, "הם מפסידים כל העונה. היית מהמר על
הפועל, גם אם אתה לא אוהד אותם".
"בחיים לא".
"חבל לכם על הזמן, לא בית"ר ולא הפועל, מכבי נתניה אימפריה",
אמר השלישי.
הביפר של שמוליק ציפצף. גם הפלאפון הרעיש כשנשלחה הודעת SMS.
הוא העיף בו מבט וזינק ממקומו.
"אוי לא, חיים בצרות", קרא. "הוא אומר שזה מקרה דחוף ומסובך
ושצריך לשלוח חצי מחלקה".
"מה חצי מחלקה, איפה הוא?"
"במוזיאון הנרקיסים הצהובים. בוא נצא".





חבורת סוסי-האדם האימתניים התקרבה אליהם בצעדים מאיימים. צעד
אחר צעד, צעדים איטיים. ואז נעמדו.
עברו כמה שניות של דממה מעיקה. החיים שלהם עברו לנגד עיניהם,
וחיים גילה שהוא אף פעם לא היה בעכו.
עוד הוא שקוע בהרהוריו צהל אחד הסוסים ורקע בשתי רגליו
היחידות.
"המצית, המצית", צעק לפתע חיים לארז.
"מה? איזו מצית?" התבלבל ארז.
"המצית, תוציא אותה ותצפצף".
ארז הוציא במהרה את המצית, לחץ על הכפתור הקטן שבה, והמצית
השמיעה צליל גבוה וצורם במיוחד. סוסי-האדם צווחו וצהלו, ומהומה
גדולה התחוללה. הסוסים ברחו בבהלה עד שלא נראו יותר. ארז וחיים
נשמו בכבדות, נתנו כיף אחד לשני ומחו את אגלי הזיעה ממצחם. ואז
שמעו שוב את הקול מלמטה: "הצילו! הצילו!"
"דפנה", קרא חיים, והם רצו במורד המדרגות. הם הגיעו לשער, אך
השער היה נעול.
"המצית, המצית", צעק חיים לארז.
"מה הקשר?" התבלבל ארז.
"לא יודע... פשוט התרגלתי לזה".
חיים בחן את הדלת וגילה שהיא נעולה במנגנון מגנטי. הוא שבר זיז
קטן בתחתית המנעול, הצמיד למנעול את אבזם חגורתו, והדלת נפתחה.
ארז פרץ פנימה וראה את דפנה שוכבת על הארץ, וקמה לקראתם. הם
התחבקו ממושכות, וחיים הסתובב סביבם סחור וסחור, עד שנוצרה
אשליה אופטית של קרוסלה.
"אבל דוד!" קראה דפנה לבסוף, כשחיים נפל ארצה, מעולף למחצה.
"גם הוא כלוא כאן".
הם הסתובבו בין החדרים האפלים שבמסדרונות וחיפשוהו. הם נעצרו
ברתיעה בחדר ובו גולגלות המסודרות על הקרקע בצורת טרפז
שווה-שוקיים.
"אני יותר ויותר מסתקרן מהאיש הזה", אמר חיים לדפנה, "ויותר
ויותר מפחד ממנו". דפנה לא ענתה. היא הביטה בגולגלות,
מזועזעת.
"בואו, תראו מה יש כאן!" קרא ארז מהחדר הסמוך. דפנה וחיים
מיהרו אליו. החדר היה ריק, אך במרכזו עמד שולחן עץ עתיק למראה
ועליו ספר עב כרס ישן. חיים דיפדף בזהירות בעמודים הצהובים,
אבל לא הצליח להבין את כתב הסתרים. אך בין שני עמודים גילה
פתקית קטנה, ועליה רשום כתב סתרים ולצידו תרגום:

"במרתף חשוך תנוח אישה
בכלוב ציפורים קטן
ובוגד ומורד במציאות קשה
נתון לחסדי השטן
על רצפת בטון ופחם תישן
רצפה שכולה רעל
ואיש המגן נכלא לפניה
בכלוב בקומה שממעל".

"מה זה יכול להיות?" תהה ארז.
"אולי", אמרה דפנה בהתרגשות, "אולי המרתף שהייתי בו הוא המרתף
החשוך. למרות שזה לא היה כלוב ציפורים. היה  על הרצפה הרבה
פחם, אבל לא שכבתי על זה".
"רגע, ומה זה החלק השני של המשפט?" שאל חיים.
"בואו נעלה למעלה", הציעה.
דפנה, חיים וארז עלו למעלה וחיפשו בכל החדרים. בחדר האחרון
מצאו אותו, את דוד. הוא שכב בתוך צנצנת ענקית שנחשים טיפסו
עליה, בדרכם פנימה. חיים לקח אבן, זרק אותה על הצנצנת וניפץ
אותה.  את דוד לקחו עימם, כשהוא תשוש ומבולבל. באותו רגע נשמעו
רעשים עזים מלמעלה. שמוליק וחבריו הגיעו לעזרתם.

חיים נשא את דוד על גבו, ודפנה החזיקה את ידו של ארז כאם
המגוננת על בנה הקטן. לפתע שמעו קול קורא ברמקול שעל התקרה:
"אין לכם מה למהר! אולי הצלחתם להשתחרר, אבל אמנון עדיין בידי,
ואני הולך ומתרחק..."
הם עמדו שניות ספורות על מקומם, עד שחיים לקח פיקוד ואמר:
"ארז, אתה תלך עם החבר'ה האלה ממשרד החקירות. תלכו למפעל
הגרעינים בעפולה. כנראה שזו הדרך היחידה להשיב את אמנון, אם
רוצים להיות זהירים. אני לא מכיר את האישה הזקנה, אבל אני נוטה
להאמין לה. אם הפרופ' מתחרפן מגרעיני חמניה, או מה שזה לא
יהיה, אז צריך לקחת את זה בחשבון".





ארז ושמוליק נכנסו למפעל וביקשו לדבר עם הבוס. "נושא חשוב,
שאינו סובל דיחוי", כך אמרו. כשהתקרב אליהם הבוס, מר דניאל
לוין שמו, פתח ארז בהתרגשות ואמר: "אדוני, אתה חייב להציל
אותנו". הוא סיפר לו על פרופ' פנצ'ר המטורף, על המוזיאון, על
חיבתו לגרעינים וסלידתו מהם בו זמנית, וכמובן על פרשת ההריון.
דניאל התרגש מאד כששמע על האישה ההרה כי ידע שזו בתו, והתינוקת
נכדתו. לכן נעתר לבקשתם והסכים להשבית את יצוא הגרעינים למשך
מספר ימים, למרות ההפסד הכלכלי הגדול. במשך הימים הבאים לא
היתה אספקה של גרעינים לפיצוציות ובמשחק הגדול 'בית"ר-הפועל'
צפו אנשים בבית בעצבנות יתרה.





פרופ' פנצ'ר הסתובב בחדר הגדול והמואר, מרוגז כולו.
"היכן הם? היכן הם?" רטן. ואז הם נכנסו, חיים וארז. הפרופסור
הסכים לפגישה איתם. חיים וארז הביטו סביבם.
החדר היה מואר באור השמש, שחדר מהחלונות הגדולים, ועל הרצפה
היו המוני שתילים של נרקיסים, אך הנרקיסים היו צהובים. על
מדפים הונחו כלובים ובתוכם תוכים רועשים.
"אני הוא פרופ' פנצ'ר, המכונה גם ון-גוך", הציג את עצמו
בפניהם. הוא התהלך בחדר הלוך ושוב, ודיבר בקולניות.
"אני השמש והירח, אני אציל כמו סוס ונאה כמו תוכי. אני הוא זה
שמולך כרגע על הכל. אני השולט! ולכן אני לא מבין את החוצפה
הזאת לבוא ולתת לי אולטימטום: גרעינים תמורת אמנון. אני לא
יכול בלי גרעינים. התוכים לא יכולים בלי הגרעינים, שהורסים את
החמניות. בגללם קוטפים חמניות. התוכים צריכים את זה. אין לכם
לב?"
"החזר לי את אבא שלי ואתן לך גרעינים כמה שאתה רוצה", אמר ארז
בארשת של חשיבות.
"אבא שלך היה אדם שפל", אמר, "בגללו אני נראה ככה". והוא הצביע
על פניו הכוויות. "כשהיה ילד דחף אותי אביך למדורה. אני חושב
שזה היה בכוונה, אני בטוח. ולכן גם נקמתי ודחפתי אותך למדורה
כשהיית קטן. אבל אתה, מניאק קטן, נשארת בלי כוויות כמוני".
"אתה חתיכת אפס!" רגז ארז, "הייתי כבר מלשין עליך מזמן
למשטרה".
"ולמה לא עשית את זה עד עכשיו?" שאל הפרופסור.
"אני... תמיד הפנו אותי לאיזה שוטר אמריקאי אחד, תנ"צ".
"אתה מתכוון תנ"צ דובינסקי?"
"כן", תמה ארז, "איך ידעת?"
פרופ' פנצ'ר לבש לפתע חולצת כפתורים כחולה, חבש פיאה נוכרית,
הדביק שפם וזקן מלאכותיים והרכיב משקפיים.
"עכשיו אתה מבין מאיפה אני מכיר אותו?" אמר במבטא אמריקאי כבד,
וצחק. ארז נדהם, אך התעשת במהרה.
"איפה אבא שלי? מה עשית לו?"
"עשיתי מה שכתוב בספר. אני פועל אך ורק לפי הספר".
"ומה כתוב בספר?" שאל ארז בחשש.
"אתם לא רוצים לדעת. אבל למזלכם עוד לא עשיתי לו כלום. ובכלל
נמאס עלי כל הקטע הזה. תביאו את הגרעינים ואתן לכם את האבא הזה
שלך", אמר ויצא מהחדר. כעבור כמה דקות הופיע אמנון בפתח.

אמנון וארז הביטו זה בזה. הם התחבקו בהתרגשות ואמנון, בקול
חנוק, אמר: "ארז, טוב לראות אותך. אבל למה סיכנת את חייך? למה
באת לפה?"
"מה אתה חושב, שאני אפקיר אותך כאן?"
חיים צפה במחזה המרגש, ומחה דמעה. לא עבר זמן רב ודפנה ודוד
הגיעו.
"הנה אתה סוף-סוף", קראו שניהם פה-אחד.
"דפנה! דוד! כמה טוב לראות אתכם".
הם התחבקו ממושכות ודפנה הביטה בעיניו של אמנון.
"דאגתי לך נורא, אתה יודע. מה עשית כאן? אבל לא נורא, העיקר
שאנחנו ביחד".
"בזכותך", אמר אמנון.
"לא, בזכות ארז, וחיים ודוד", השיבה דפנה. "אנחנו צריכים לשקם
את ההריסות ואני חושבת... שכדאי... שנחזור להיות שוב יחד".
אמנון חייך ואמר: "גם אני חושב כך".

באותו הזמן בערך הופיעה ילדה קטנה ותוכי על כתפה בפתחו של מפעל
הפיצוחים בעפולה. מר דניאל לוין ניגש אליה וחיבק אותה.
"אני סבא שלך", אמר, למרות שהזהירו אותו לא להגיד את זה כבר
בהתחלה. אבל הוא לא התאפק. "אני סבא שלך."
"ואני הנכדה שלך", אמרה לפתע. "וזה פולו, התוכי שלי. וגם הוא
הנכד שלך".
"נכון", צחק דניאל, ודמעות של גיל ועצב המהולים יחד ניקוו
בעיניו.





ארז הקיץ משנתו וגילה כי הוא שוכב על המיטה בחדרו. הוא הציץ
בשעונו וראה שהשעה היא עשר בערב.
"כנראה נרדמתי אחרי הצהרים", חשב. הוא יצא מהחדר וראה את אביו
צופה בטלויזיה, 'בית"ר-הפועל', המשחק שכולם מדברים עליו
לאחרונה.
"אבא, איפה דוד?" שאל.
"דוד? הלך מזמן. מה, ישנת?"
"כן." ארז חשב רגע ולבסוף אמר: "אבא, אתה זוכר את מוזיאון
הנרקיסים הצהובים?"
"את מה?" השתומם אמנון, "איזה מוזיאון?"
"לא משנה", ענה ארז והלך לחדרו. אז הבין שצדק בהשערתו. כל מה
שקרה היה באמת רק חלום.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/11/04 16:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן רוסק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה