הרגשתי משונה היום.
הרגשתי שכל התאוריות, החלומות, הפנטזיות, הדמיונות שלי נפגשים
ביחד, זו היתה מין אשליה אופטית, "פאטה מורגנה" לא ברורה.
כל העולמות התמזגו יחד זה עם זה.
הרגשתי ש-ה' מסתכל עליי ונותן לי להרגיש משהו שלא לכולם הוא
נותן להרגיש.
משהו שמיימי, לא מכוון, כי ראיתי אותו.
כן, והוא שוב עשה עצמו לא מתרגש, אבל זה היה שונה מהפעמים
האחרות.
ניסיתי להיות הכי טבעית בעולם, וכל הזמן חייכתי.
ואפילו לרגע שכחתי שמה שאני צריכה להחצין לשלוש וחצי שעות
הקרובות זה צביעות.
אבל אני לעומת שאר האנשים שהיו במקום, שמתי את המסכה רק כמה
שעות.
עליהם המסכה מונחת כל הזמן והם אפילו לא יודעים על כך.
בפגישה הזאת עם כולם הוא היה אחר, ראיתי בו צדדים אחרים לגמרי,
וחשבתי לעצמי אולי אני זאת שלא הבנתי אותו, את דרכו ומחשבתו
מלכתחילה?
ואולי זה לא מה שהוא רצה שאני אחשוב עליו?
סביר להניח שהייתי עסוקה יותר מדי במה שהוא יחשוב עליי, ובגלל
זה הדעות שלי כלפיו היו לא טובות.
אני מתחרטת על זה, אבל כנראה שזה מה שהיה צריך להיות.
אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן, הייתי חוסכת מעצמי את כל הסבל,
הכעס והתסכולים הבלתי פוסקים, במשך שנה וחצי.
כי לפי מה שזה נראה סבלתי לחינם, הכל (או הרוב) היה בתוך
הדמיון שלי.
אז למה זה היה שווה?!
לא קיבלתי אותו כבנאדם כי כעסתי, או אולי זה היה  מעבר לכעס,
כי חשבתי שהאידיאולוגיה שלו הפוכה לגמרי משלי, והוא הבנאדם
האחרון שיכול להבין אותי מכל שאר האנשים שחיים בעולם הזה.

אני לא מרוצה מהמונולוג הזה, כי יש בבנאדם הזה צביעות, יתכן
שאני מרגישה אותה יותר מכל אחד אחר.
מכיוון שהרגשתי אותה על בשרי.
אני ראיתי היום משהו אחר בתוכו שעוד לא ראיתי מעולם.

למרות שאין כאן תוכן מי יודע מה, ככה מתאים להשאיר אותו.
אין לו סוף, יתכן שככה לעולם ישאר...