יום כיפור.
שקט.
אווירה של קודש ברחובות.
אנשים לבושים חולצות מגוהצות וכיפות לבנות בדרכם לבתי הכנסת,
הולכים על הכביש כשמדי פעם אמבולנס שממהר לפנות זקן שהתעלף
בצום מפריע להם וגורם להם לעלות למדרכה תוך כדי רטינות.
בערב ראיתי אותה במרכז, איפה שכולם מתאספים.
כל יום כיפור דומה לקודמו, נתקלים בדיוק באותם אנשים באותו
מקום.
היא לבשה גופיה לבנה וג'ינס כהה וקלטתי אותה מרחוק. חברים שלי
גם הבחינו בה ומיהרו ללחוש לי ולהצביע. בטח שלא יכולתי להתעלם
כאילו לא ראיתי, למרות שניסיתי. היא כבר ראתה שחברים שלי
לוחשים לי ומסתכלים עליה.
אז מה, היינו פעם ביחד, לפני שנה בערך. אז מה אם היא נראית הכי
טוב בעולם. "זה נגמר", אני אומר להם. "היא שונאת אותי".
"מה נגמר, מי נגמר", אומר לי אחד מהם. "אחת כמוה, אל תוותר. לך
תגיד לה שלום".
אני ניגש בהססנות, לא יודע אם אפשר לתת לה נשיקה. זה יום
כיפור.
"היי", אני אומר לה, "שנה טובה".
היא מחייכת את החיוך המקסים שלה, חושפת שיניים צחורות ושתי
גומות חן שאפשר פשוט לצלול בתוכן ואומרת לי גם, "שנה טובה".
"מה שלומך?" אני שואל, "הרבה זמן לא התראינו, כמעט שנה".
"נכון, טוב שיש את יום כיפור", היא מחייכת. אני נמס.
פתאום עולים לי כל הזכרונות.
אז אני אומר לה, בלחש, "סליחה על מה שהיה".
"בכלל, בלי קשר ליום כיפור", אני ממשיך, "אני מצטער, על איך
שהתנהגתי".
"שטויות", היא משקרת, "כבר שכחתי".
חברים שלי כבר ממזמן התייאשו והמשיכו הלאה, נשארנו רק אני
והיא.
"את לא יודעת כמה זמן רציתי לדבר איתך ולא היה לי נעים להתקשר.
אני מתגעגע אלייך", אני אומר לה. לוקח אותה ביד ושנינו
מתיישבים על שפת המדרכה.
"כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לך". פתאום מפסיק כי אני רואה
אותה מזילה דמעה.
"אתה לא יודע איך פגעת בי אז", היא אומרת.
היא לא שכחה.
"מה את חושבת", אני עונה לה, "שאני לא יודע? שאני לא מצטער על
זה? שאני לא חושב על זה עוד מאז, כל לילה לפני שאני נרדם? שאני
לא יודע שיכול להיות שהחמצתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים?"
והיא מחייכת פתאום, חיוך עצוב כזה, בין שמחה לעצב.
"באמת?" היא שואלת.
"אף אחת לא מגיעה לקרסוליים שלך", אני לוחש לה. "אני עדיין
אוהב אותך, אפילו יותר מאז".
"אתה סתם אומר", היא ממשיכה בשלה, רוצה שאני אתחנף אליה עוד.
"באמת", אני עונה לה. "נשבע לך. את יודעת שאסור לשקר ביום
כיפור".
"מה אכפת לך בכלל", היא מחייכת אליי שוב את החיוך המדהים שלה
ומושכת באף, "אתה בכלל לא צם". והעיניים שלה נותנות משמעות
חדשה לצבע החום.
"כאילו שאת כן", אני מתגרה בה והיא מחבקת אותי, נצמדת אליי
ונותנת לי נשיקה בלחי.
"התגעגעתי אליך", היא אומרת, "אפילו שהיית מניאק".
"השתניתי", אני אומר. "את יודעת שהייתי בתקופה דפוקה לגמרי אז,
אחרי הצבא לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי וסחבתי אותך איתי לתוך
כל הכאוס הזה שהיה לי בתוך הראש".
והיא שותקת, והעיניים שלה אומרות לי כל כך הרבה ואני לא מבין
מה, הן מדברות בשבילה.
קראתי פעם באיזה ספר שהיתה מסעדה בניו יורק של פעם, שאסור היה
בה לדבר, הקונספט שלה היה להנות מהשקט המוחלט. בשביל להזמין
אתה רושם למלצר על לוח עם גירים מה שתרצה, ובשביל לקרוא לו יש
זמזם באמצע השולחן. סובבי השולחן אוכלים בדממה מוחלטת, מתמכרים
לצלילי המזלגות והסכינים ורעש הלסתות הלועסות את המנות
המוצעות.
במקום שכזה הרגשות, התחושות והעיניים תופסות מקום ראשון, לפני
ההבעה באמצעות הדיבור.
אני רק מתאר לעצמי שזוג אוהבים שמגיע למקום, כמה שהעיניים שלהם
מדברות, מביעות אהבה אמיתית, בלי מילים, בלי שקרים. רק
עיניים.
חשבתי לעצמי כשקראתי, אם יכול להיות שמקום בעל קונספט דומה
יצליח בישראל, ומיד שללתי את הרעיון, הישראלים קולניים מידי.
אני מסתכל עליה ומנסה להבין, העיניים שלה נוצצות ובכלל יש המון
כוכבים הלילה בשמיים, אני שם לב. בטח בגלל שאין את עשן
המכוניות.
אני שותק.
גם היא.
"אני צריכה ללכת", היא אומרת לי פתאום.
"מה, לאן?" אני תופס לה ביד.
"חברות שלי, ו..." היא לא מספיקה לסיים את המשפט ואני מנשק
אותה.
החלטתי לנחש שזה מה שהעיניים שלה אמרו.
היא מופתעת. זוג מבוגרים שעוברים לידינו מסתכלים עלינו
ומצקצקים בלשונם.
אז היא מנשקת אותי בחזרה, נהנית מתשומת הלב, כזאת היתה תמיד.
פתאום היא קמה ומסתובבת ממני ומתחילה ללכת. אני קופץ אחריה,
תופס אותה ביד ומצמיד אותה אליי.
"זה לא יכול לקרות", היא אומרת. "אני לא יכולה להפגע שוב".
וממשיכה ללכת מהר ממני.
אני מסתכל עליה מתרחקת, מצטרפת לחברות שלה.
מתיישב על המדרכה ותופס את פניי בידיי.
