ישבנו, ככה, כבר כמה שעות, מחכים לשקיעה.
הבטתי בך מביטה על מכתש רמון מלמעלה,
שותה את התלמים הרבים שבו,
את התפתלותה של הקרקע.
וכאבתי.

וחשבתי על גשם, וגשם הגיע, ושטף הכל.
את השקיעה פיספסנו, אז נשארנו עוד, לראות כוכבים,
וירח,
על הנגב, מאיר את המדבר באור לבן ורך,
מתפשט בין הרים וגאיות כמו אדוות של שלווה.
ורק את ואני, שותקים,
וכוכבים אין, והירח מפסיק לעניין,
ושוקע.

מחכים לזריחה, על גדות המכתש,
כבר כמה ימים,
את, אני והעננים מלמעלה.
אני שונא אותך,
ואת חיי.