פעם חשבתי איך זה להיות משוגעת
כזו שנמצאת בבית משוגעים
אתם יודעים מה? ממש אהבתי את הרעיון
תחשבו על זה כל היום, יושבים ומדמיינים, לא עושים כלום
שפה כולם משתגעים, לעבוד, לטפל בילדים, לנקות, למצוא עוד
עבודה, שהכסף יספיק, למצוא כסף לשלם לקופת חולים, לחשמל,
לטלפון, לפלאפון, לגן של הילד הקטן, לביה"ס של הילדים הגדולים,
לשלם למס הכנסה, לשלם לאוכל, לבגדים
אין שנייה לנשום וליהנות מהכסף שבשבילו עובדים כל כך קשה
אז נכון, יכולנו לא להתחתן ולא להביא ילדים ולהתקדם בחיים
והמשוגעים עדיין יושבים ונחים, רואים טלוויזיה ואולי מרכיבים
איזה פאזל
לא עובדים, אפילו את האוכל מכינים להם
מטפלים בהם כל הזמן, דואגים להם
ואתם חושבים שהם לא יודעים, אתם חושבים שהם לא מבינים
הם מבינים יותר טוב ממני וממכם, הם מבינים הכל
אבל הם משלמים מחיר גדול, אתם חושבים, מה?
הם משלמים את מחיר החופש
אבל מה הוא החופש?!
החופש זה לעבוד כמו משוגעים, אה?
אז תדעו החופש זה לדאוג לילדים, לא ליהנות מהכסף, לקרוע את
התחת, אבל מה נשאר אחר כך?
כשאתה מתבגר, האם מישהו מכיר לך טובה על זה שהורות זה עבודה
במשרה מלאה?
על זה שאת הכסף שהוצאת על בתי ספר, טיטולים, אוכל הכי טוב
לתינוקות, סבונים מיוחדים, בגדים יקרים, לשלם להם למסיבות,
כשהם גדלים, רישיון, יציאה פה, יציאה שם
מי זוכר אותך אחר כך, כשאתה מתבגר?
מרוב שאתה עייף ונמאס לך לרדוף אחריהם, הם שוכחים אותך
הם אפילו לא מבקרים, "כי זו דרך החיים"
לא נכון, זאת לא דרך ולא כלום
את זה הם שוכחים כי גם להם יש עבודה וילדים
והם תוהים למה צריך את כל זה
עכשיו תסיקו מסקנות, מי יותר משוגע - אנחנו או הם?