חן רצה במדרגות למשמרת ערב, היא הייתה רעננה ומריחה אפרסקים.
אדרנלין עדיין זרם בגופה מאז האימון המפרך בחדר כושר, שהסתיים
במקלחת רק לפני כשעה. לחייה היו אדומות, שיערה היה עדיין רטוב,
ומדים לבנים של אחות הקנו למראה טוהר, ניקיון ואצילות.
בהעברת המשמרת נמסרה לה אינפורמציה רבה, היא כרגיל ניסתה
להתאמץ ולנסות שלא לפספס שום פרט של מידע, שמאוחר יותר יכול
להיות חיוני לטיפול בחוליה. בין לחצי דם מופרזים, ערכי סוכר לא
מאוזנים ומחלות עור איומות, הגיעה המשלחת המעבירה אל איש
זקנצ'יק, ששכב בחדרו עם ראש חבוש ופניו אדמדמות חביבות כמו של
סבא מסרטים מצויירים. נאמר אליו כי יש לו סרטן מסוג BCC בשלביו
הסופניים. מכיוון שאינו יכול לקבל הקרנות הסרטן אכל לו את
הקרקפת. הקרקפת הזדהמה לכן הוא הגיע למחלקה. תוך כדאי העברת
אינפורמציה חיונית זו האיש צעק :
"אני יכול לקבל עוד נגד כאבים?", אחות אחראית דפדפה ברישומים
ואמרה בהתחמקות וקרירות,
"אתה קיבלת לפני כחצי שעה", ויצאה מחדרו.
חן הייתה נדיבה יותר, בתום העברת המשמרת ניגשה לרופא וביקשה
בשבילו PERCOCET (נגזרת החביבה יותר של מורפיאום) ועשתה אותו
מבסוט לאורך כל הערב , הזקן לא סבל, הסתובב במחלקה, ראה
טלוויזיה עם אישתו בסלון, הוא במיוחד חיבב את האחות וכל פעם
הנחית אליה שאלה מתוחכמת חדשה בהקשר לבריאותו הרופפת. ובכל פעם
חן ענתה לו בנדיבות.


בשעות הערב היא נכנסה לחדרו לעשות לו טיפול בקרקפת . כל מה
שהיה צריך לעשות, זה להסיר חבישה קודמת ולשים פד חדש טבול
באנטיביוטיקה. היא הושיבה את הזקן כשראשו ליד הכיור .
התחבושת לא ירדה כל כך בקלות. היא נדבקה לקרקפת על ידי חומר
נוזלי ירוק, שהופרש מהעור המזוהם.  היא ניסתה להפריד את הפד
בלי להכאיב לזקן וזה התאפשר רק לאחר שהרטיבה את החבישה מלמלה.
והנה זה הצליח! נחשפו לפניה פצעים עמוקים שכיסו את ראשו.
חתיכות של שיער אפור הפכו לירוקות מהפרשה המוגלתית שנטפה מכל
סנטימטר של ראשו. הופיעו שם עוד צבעים צבע חום ושחור של רקמה
מתה. צבע אדום של דם, צבע צהוב של מוגלה מסוג אחר, ופה ושם
בקטנה, בצבץ לו עור קרקפת בריא. ראשו ניראה כאילו ביצעו בו
חפירות ארכיאולוגיות מזדמנות כי פה ושם היה פתח עם איזה קליפה
לא מובנת .
חן עמדה מעל הזקן מתבוננת בפצעיו הלא שיגרתיים ומרגישה תחושות
רחמים, מנסה לחשוב מה כבר תוכל לעשות כאן. נעשה מה שכתבו
הרופאים, היא אמרה לעצמה. כמו תמיד בזמן טיפול, מחשבות על חייה
הפרטיים המשיכו להעסיק אותה. פגישה של אתמול, פגישה של שלשום
וטלפון של היום...  בזמן שטבלה תחבושת נקייה בתמיסה אנטיביוטית
המשיכה לבחון את משטח העבודה שהיה על פני ראשו.
גל פתאומי של בהלה כיסה את פניה ,מחשבות נקטעו, נשימתה נעצרה,
היא ראתה קן תולעים מבעבע בתוך אחד הפצעים וניראה היה שעור
מתרומם מעל ראשו . אינסטינקט בסיסי גרם לה לסגת ולכווץ את כל
גופה ולהביע הבעה של חוסר אונים בפנים. היא ניראתה כמו תינוקת
מבוהלת עם עיניים פעורות ופה פתוח. אך היא השתלטה על תחושתיה
מהר מאוד. סוף כל סוף היא אחות, היא רואה זוועות מסוג הזה כל
יום שכחתם? לא, לא אבל לא כאלו... זה עוד לא ראתה. היא התקרבה
בהססנות אל הפצע, התולעים פשוט התפתלו להם שם כמו אלפי נחשים
קטנטנים עם פסים רוחביים על פני גופם השמן, הרטוב והדוחה. היה
ניראה שהזקן לא היה קיים . היה רק ראשו ותולעים - משטח עבודה.
היא חשבה לעצמה, כך נראים המתים כאשר זוחלים למיניהם מתחילים
לחשוק בגופם. כך הם אוכלים כל סנטימטר וסנטימטר בגופנו, נוגסים
בכל פיסת הגוף שמכילה בו בשר. כך התולעים הארורות ממשיכות את
חיינו החומריים, הופכות את גופנו לחלק מגופם המתפתל והדוחה
ואחר-כך בטח איזה ציפור תאכל אותם, ואת הציפור יטרוף איזה שועל
ומהשועל אנחנו נעשה מחזיק מפתחות או אולי נביט בציפור כאשר
תצייץ ביום אביבי בענף שליד ביתנו.
חן עצרה את מחשבות המילוט, שבמעט הקלו על מצבה ואמרה לעצמה
-אבל זה איש חי! ניראה שהכל בסדר אצלו.... פנים של זקן חביב רק
שאת ראשו, כמו בסרטים, אוכלים תולעים רעבות. סוג של תחיית
מתים......
בטח הוא ימות בעוד שנה שנתיים, אולי לא, אולי יפתיע את כולם
וימות רק בעוד 10 שנים. ואני בינתיים אעשה תאונה קטלנית
באופנוע ואמות בחדר הלם שבמיון.
שוב אני מנסה להימלט, לברוח...תראו לאן הגעתי -  ציפורים,
שועלים, תאונות דרכים ... - היא אמרה לעצמה. טוב ,צריך לטפל
בחארות האלו. מה אעשה? פניה ניראו עסוקות ומוטרדות, היא ניסתה
להוציא אותם בעזרת אפילקטורים  (מקלוני אוזניים גדולים)
ופינצטה, אך החארות הצליחו להימלט, לזחול אל מתחת לעור מת. ממש
מלחמה! לכי תתפסי אותן. פניה הפכו למקומטות עוד יותר. או שאולי
להשאיר אותם על ראשו? לא...... צריך לעזור לו. היא הכניסה אותו
למקלחת ופתחה זרם מים על ראשו. זקנציק צעק אך לא התנגד .ניראה
היה שיהיה אסיר תודה לאחות היפה. ותולעים זרמו אל תוך הכיור.
גלים של גועל ובחילה רטטו את גופה אך היא הייתה נחושה לסיים את
משימתה... להשאיר הכל נקי.....תוך כדאי שהיא מרגיע את הזקן.
"אתה יודע, הם בכלל לא מזיקות הן אפילו טובות לך. הן אוכלות את
כל הז'יפה את כל העור המת, עור חי לא מעניין אותם, הם אוהבים
דברים רקובים. בבית ספר לסיעוד אפילו הראו לנו סרט על טיפולים
חדשניים בפצעים על ידי תולעים ועלוקות...". הזקן שתק ובטח
התפלל שהמשימה כבר תהייה מאחוריו.
המשטח ניראה נקי יותר. היא כיסתה את זה עם תחבושת ונמלטה
מהחדר. מאחוריה נשמעו מילות תודה של הזקן מלוות בבושה.  היא
הסירה את הכפפות והחלה באובססיביות לשפשף את ידיה מתחת למים
זורמים עם הסבון המחטא ביותר שהיה בהישג ידה. היא טבלה ספוגית
באלכוהול ועברה על כל משטחי גופה שלא היו מחוסים במדי אחות
לבנים.לנקות הכל! הכל! לשניה הרגישה כמו נערה שנאנסה ולאחר מכן
רצה לשטוף את גופה. דמעות זלגו מעניה. ערפל של גועל ורחמים
כיסה את עיניה. רחמים כלפי האיש המסכן שהתמודד באומץ עם מצבו.
ולאומת זה רחמים כלפי עצמה שבחרה במקצוע זה. שבגילה הצעיר
צריכה להתמודד עם מראות קשים כל כך. עם סבל חולי ,מוות, כעס,
בכי והתסכול של האנשות.



סיפור אמיתי ממשמרת של אתמול