השקט היחסי לימד אותי,
שאסור ללכוד רגעים.
יש להניח לנפשם להתחלף מעצמם,
שיצדיקו המשך ציפיה
לעוד יום בחיים.

הרחש המזמזם שאינו מרפה,
כבל אותי לחשוב כי אין זה מקרה,
רק השמש שוקעת וזורחת ושוב,
ואנשים רק לפעמים קמים,
רק לפעמים נופלים בחזרה,
והרצפה קרה,
לא נהיה פשוט יותר להתרומם ממנה
עם כל מפלה,
הפצעים נפתחים, החבורות זועקות לדמם.

החוש שאינו קיים התעקש בי,
להתגמד בין צלליות הענק,
לא לדרוך על גוויות
ולקוות שלא ליפול,
אלא לרוץ בכל הכוח,
כשצריך, לרחף מבלי נוע,
שלא יירפה המאמץ ולו לרגע,
לתפוס את המלאך.