הוא שכב על המיטה הפשוטה בחדר הקטן והאפור שלו, בוהה בתקרה -
שם היה צוהר קטן, שדרכו לא ראו כלום מלבד השמים.
שעות על גבי שעות הביט אל השמים, כאילו רואה את העולם שבחוץ
מבלי לראות דבר למעשה.
לבסוף התיישב. אפילו מבלי להסתכל בשעון ידע שהשעה היא 8:40.
כבר חודשים שהוא בוהה בשמים בדיוק עד לשעה הזאת.
הוא ישב כמה דקות, מפורר את הטיח הישן שבקיר, מנסה שלא לחשוב.
הוא לא הצליח. זכרונות החלו עולים בו - זכרונות שלה.
איך היתה יפה אז, בפעם האחרונה שראה אותה. הוא זכר איך בכתה
כשהוא נפרד ממנה. איך הוא בכה.
זה היה הכרחי. הקשר התחיל להיות חזק מדי בשבילו. הוא כבר לא
שלט בעצמו. הוא היה עושה הכל למענה.
הכל היה על שליטה. היא ידעה את זה. היא שלטה בו ביד רמה, דורשת
מתנות קטנות, מדברת בקול המתקתק שלה.
זכרונות מהסוף החלו לעלות בו. כמו תמונות עגומות של עולם גוסס.
הוא החל ליבב חלושות, מנסה שלא לבכות בקול רם. הוא לא רצה
לזכור עוד.
הוא הטיח את ראשו בקיר, ומיד איבד הכרה.
כשהתעורר, בפעם הראשונה מזה חודשים רבים, עברה במוחו מחשבה
מצמררת.

אולי בעצם היה עדיף אם הוא לא היה הורג אותה?