הכל שחור ומטושטש, כמו להתעורר מחלום מרגיע, לא מרגיש כלום...
רגע, בעצם כן מרגיש - הרגליים גוררות אותי לאנשהו, גוררות?
מריצות אותי, ואני רץ מהר, יחף על אדמה חשופה. מסתכל לצדדים
וקולט שאני נגד התנועה, אז לא מספיק האבנים המזדמנות אני גם
נתקע באנשים על ימין ועל שמאל, כואב, אבל אני לא מרגיש את זה.
רגע... היי אני לא לגמרי נגד התנועה ואפילו התנועה הטובה זורמת
איתי, יותר נכון לפניי, אבל אני מדביק אותה, ואיזה שיער יש
לתנועה שלי, כל מה שאני רואה ממנה זה שיער, אבל כמה שהייתי
רוצה שיער כזה להתעורר לידו.
ופתאום אני קולט, אוי לא, נו, שוב הלב שלי, אני כבר יודע.
תשמעו - כשהייתי בן 14 התגלה אצלי סימפטום, משהו נדיר, כל כך
נדיר שנראה לי שאני היחיד שיש לו את זה. כל פעם שבא לו הלב שלי
משתלט על הגוף, נגיד עכשיו, אני רואה הכל אבל אני לא שולט. אם
הייתי רוצה להפסיק לרוץ לא הייתי יכול. הלב, אתם מבינים. לא רק
זה, לפעמים המניאק מכניס אותי לבלאק-אאוט, כך שאני לא זוכר כמה
דקות אחורה או כמה שעות אחורה, ממש כמו בגברים בשחור עם המכשיר
הקטן הזה שעושה פלאש, ואז יש לי חתיכת תיק עם להרכיב את הפאזל
שנוצר כשהלב מרסק ת'היגיון ומשאיר רק כמה חתיכות קטנות.
קחו את המקרה הזה. אני רץ אחריי בחורה, עם שיער בצבע אגוז,
ארוך, אסוף בחצי קוקו, היא רצה נגד הכיוון, אני רץ אחרייה,
מסביב הרבה אנשים, מצד שמאל ים! ים זאת התפתחות, הרבה אנשים,
ים, ויש גם אוהלים, אבל הרבה אוהלים, ממש אין מקום לזוז מחוץ
לשביל שלנו, בעצם גם בתוכו אי אפשר ממש. אנחנו בטח במשהו
המוני, פסטיבל או משהו, סבבה, אני מת על פסטיבלים, ממש אוהב
אותם, אני לא זוכר הרבה מהם אבל אני נהנה על בטוח.
היי, היא הסתובבה, וואו. היא נראית טוב! איזה חמודה! טוב, הפעם
הלב לא טעה. עיניים חומות, בואו נראה, נמשים קטנים כאלו מתחת
לעיניים, מבנה פנים עגול, נמוכה ככה מטר שישים ומשהו, והחיוך
אוו החיוך, ככה כשהיא רק התחילה להסתכל עליי היא לא חייכה אבל
עכשיו היא מחייכת, היא התחילה לחייך רק אחריי שראתה שאני רץ
אחריה והוא מתרחב כשאני מחייך חזרה, ואיזה חיוך, טוב כזה, חיוך
שהייתי רוצה לראות דבר ראשון בבוקר כשאני קם.
היא נעצרת, בשבילי - אני יודע. עומדת ומחכה בזמן שאני מפלס
דרכי בין האנשים האחרונים שחוצצים בינינו, ידי נשלחת לאחוז
בפנייה פתאום הכל נהיה מעומעם והחשכה משתלטת בדיוק כששפתינו
מתחברות, אך אם רק הייתי יכול לטעום אותה...
הכל שחור ומטושטש, כמו להתעורר מחלום מרגיע, לא מרגיש כלום...
רגע, בעצם כן מרגיש - ידי מלטפת משי, לא לא, לא משי, שיער,
שיער בצבע אגוז. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.