מה נשמע? כרגיל שלא יהיה יותר גרוע יכול להיות יותר טוב.  (מחק
את המיותר ובחר במשפט שהכי לא אומר כלום בהתאם לנסיבות.)
האמת, לפעמים אני חושב שמה שמחזיק אותי זו האמונה, יותר נכון
האמונה באגדה.  אני זוכר אותה כאילו סיפרו לי אותה היום, ממש
עכשיו לפני רגע.  היא מתחילה באלוהים אחד רחום, חנון טוב
ומיטיב שסה"כ רצה לעשות טוב לכולם.  בשביל זה הוא ברא עולם מלא
בצמחים, הוא עבר אחד אחד ודאג שיהיה לכל אחד מהם כל מה שהוא
רוצה.  לאחד דאג לצל לשני לשמש לאחד נתן קרקע חולית ולאחר
גירית ולכולם דאג לגשם בעיתו.  אחרי שמילא את כל מבוקשם, שזה
לא באמת הרבה סה"כ, והתחיל להשתעמם הוא הוסיף לעסק עוד כמה
חיות.  התחיל בקטן, כמה אמבות ואיזה ג'וק, התלהב והגיע עד
לדינוזאורים בגודל טיבעי.  גם את מישאלות החיות היה קל למלא,
תן להם אוכל, מים ובת זוג והם מבסוטים עד השמים.
זה היה הרגע בו אלוהים הרגיש שהוא מוכן למשהו הרבה יותר מאתגר
והוא ברא את האדם.  די מהר התברר שהוא עשה לעצמו חיים קשים,
אפילו קשים מאוד,  כל כך קשים שאלוהים מוצא זמן למלא בערך
משאלה אחת לבן אדם בתקופת חיים.  יכול להיות שפשוט אנחנו רבים
מדי, יכול להיות שאנחנו פשוט רוצים מדי, אם רוצים אפשר להאשים
את הנשים. מה שלא יהיה כבר אין לו זמן, אז הוא לא משקיע יותר
בהופעה בענן אש או בסנה בוער, הוא פשוט מציץ לראש של האדם
הנבחר, קולט את הדבר הראשון שהוא רוצה ומגשים את המשאלה.  זה
יכול להיות כל דבר: לזכות בטוטו, להבקיע גול במשחק הגמר של ג'1
מול ג'2 או להיות ראש ממשלה.  זה יכול להיות דבר נורא כי יש
אנשים שחושבים שהכל יהיה טוב אם כל
היהודיםערביםכורדיםצועניםסרבים ימותו ולפעמים מוגשמות גם
משאלות שכאלו, העיקר שהמבקש יהיה מרוצה.
אומרים שאלוהים לא ממש מתעמק בבקשה וכבר קרו דברים מצחיקים כמו
המקרה בו אחרי ריב שכנים אחד השכנים חשב משהו בסגנון של "הלואי
שמשאית זבל תדרוס את בן הכלבה שגר ממול ושעדר של חתולים יזיינו
את אמא שלו", לא תאמינו מה קרה להמסטף של השכן ... .
בכל מקרה, אני מאמין חזק בסיפור הזה ומשתדל כל הזמן לחשוב על
המשאלה שלי, משאלה טובה, חשובה, נעלה.  כל רגע פנוי אני חושב
עליה כדי לא לפספס את ההזדמנות.  כל יום אני פותח את הטלויזיה
ומקשיב לחדשות, מת לשמוע את הידיעה, מת לראות את פני הקרין
מתעוותים בחוסר אמונה, לשמוע את גימגומו כשהוא מודיע על ידיעה
מפתיעה שהגיעה זה עתה.  כל יום אני אומר לעצמי שאולי מחר,
משאלה אחת מגיעה לי, זו זכותי!  האמונה הזו מחזיקה אותי ברגעים
הקשים, בתיכון: בצבא, בפרידות ובכלל בכל רגע שבו נראה שיותר
נמוך כבר אי אפשר לרדת.
אבל עכשיו, ברגע הקשה ביותר, כשהשחור עוטף ולא מרפה ואפילו
הזיכרון של האור נשכך, אני נזכר איך פעם מזמן, טיילתי עם אבא
בלונה פארק ראיתי דוכן שערות סבתא. הריר התחיל לעבוד שעות
נוספות אבל ידעתי שאין מה לבקש מאבא הקמצן אבל הטעם של הסוכר
כבר חזק חזק על הלשון והדמעות כבר כבדות בפתח של העיניים
כשפיתאום הרגשתי נגיעה קלה בכתף, הסתובבתי וראיתי את אבא לידי
מחייך ומוציא מאחורי הגב....לא, כן! לא יכול להיות! שערות
סבתא!  ועכשיו הצמרמורת עולה לי מקצות אצבעות הרגלים דרך הגב
והעורף עד לשורשי השערות ואני חושב אם יכול להיות שזהו?
זהו?!