[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פרי דום
/
יום גנוב

"משעמם לי..." חשב אלוהים לעצמו.
"נו..נמאס לי להביא ביד כל היום, שיגרה...שיגרה...זה באמת
רע,הרבה זמן לא עשיתי משהו מעניין, משהו אקסטרים, משהו מהנה".
המשיך למלמל לעצמו אלוהים.
"זה כזה באסה להיות אלוהים, אממ...לשבור שיגרה,ושיהיה מעשה
טוב, נו, אני יעשה משהו שילמד מישהו מוסר השכל, בשביל זה אני
פה, ללמד אנשים איך להתנהג בחיים ומה לעשות לעתיד, לא?" המשיך
אלוהים לזיין במוח.

"פאק! פאק! כמה מים, אני חי?! אני חי?!..בבקשה שהרגל שלי שלמה,
בבקשה!", אמרתי לעצמי בשקט והוצאתי את רגלי מהמים, הרגל בהחלט
שלמה, אבל היא קיבלה צבע סגול, כחול, כמה חתכים בצד ימין והרבה
מאוד כאב שבא אחרי שהאדרנלין נעלם.
את זה אני בהחלט אשרוד, זה קורה כל פעם שאנחנו בים, כל פעם אני
מתפלא מחדש שאני חי, הפעם זו באמת הייתה מכה חזקה, הרגשתי
כוכבים, ראיתי את חיי חולפים לפני, ועוד לפני שהגל הפך אותי
כבר הייתי עם הראש בחוץ, צובט את עצמי בשביל לבדוק שאני עדיין
חי, הגלשן התהפך גם הוא ונכנס לי ברגל, רק כשיצאתי מהים גיליתי
שהוא נשבר, אבל שטויות, אם יצאתי מזה חי אז יותר גרוע מזה לא
יכול לקרות, כמה חתיכות דבק רפואי והגלשן שלם באופן זמני.

יצאנו החוצה מהים, לקחתי כמה שאיפות חזקות והסדרתי את קצב הלב
שלי, נתתי לרגל שלי לנוח בזמן שאכלנו כמה בורקסים ובמבה, אני
כל פעם מתפעל מחדש איך אנחנו יוצאים שלמים מכל הספורט הזה,
הרגל שלי התחילה להראות סימני התאוששות, ניסיתי לדרוך עליה,
אבל זה לא כל כך עניין אותי, כי התעלמתי מהכאב וצפיתי מרחוק
בגלים הגבוהים שאני מפסיד.
"רועי, שנחזור?.." אמרתי, "יאללה, ניכנס פעם אחרונה ונצא אחרי
שהשמש תשקע". השיב לי רועי.

חזרנו למים וחתרנו לאזור הגלים, העברנו עוד חצי שעה בניסיון
לתפוס כמה שיותר גלים, חצי שעה מעייפת בהחלט שהוציאה לי את כל
הרוח מהמפרשים.
"טוב רועי, אני כולי סחוט, בוא נצא, אין לי כבר כוח", אמרתי
לרועי ותפסתי גל שלקח אותי לחוף.
השמש שקעה והיה אור דמדומים, ניגשנו לתיקים שלנו ליד הסככה,
לקחנו אותם והלכנו לכיוון המקלחות שעל החוף, שטפתי את הגלשן
ואת עצמי, הזרמתי על עצמי זרם אחרון של מים...
"בועז, המפתחות של האוטו לא בתיק", אמר רועי. "תחפש שוב, אולי
זה בתוך המגבת, חפש שוב". אמרתי בתקווה, "לא אחי, זה לא פה,
המפתחות של האוטו לא פה!". השיב רועי.
"טוב תעשה חיפוש פה על החוף שוב, אני יעלה לחניה לראות אם
האוטו פה בכלל". אמרתי.

אלו רגעים שאתה כבר מתחיל לחשוב מה יהיה, איך כמה ולמה, את חי
בשלב של הכחשה, שזה לא יכול להיות, של למה יש אנשים כל כך
מסריחים בעולם הזה, אתה כבר חושב על מחר, שלא יהיה לך אוטו, על
מה שההורים יגידו ואיך תחזור הביתה.
אלו רגעים שאתה נזכר שהשארת ת'ארנק ות'מפתחות של הבית בתוך
האוטו כי ידעת שאם תיקח אותם איתך לחוף אז בטח ירימו לך אותם
מהתיק...אלו רגעים שבהם אתה מקווה שאתה באמת חולם.
עליתי לחניון, הצצתי לאט על המגרש, הסתכלתי, הסתכלתי
שוב...ושוב...ושוב, האוטו לא פה, האוטו לעזאזל לא פה, תפסתי
ת'ראש, הסתכלתי שוב, ו...האוטו לעזאזל לא פה.

"טוב, מה אתה מעדיף לשמוע, ת'חדשות הרעות או ת'חדשות היותר
רעות". אמרתי לרועי.
"את החדשות היותר רעות". הוא השיב לי בהוספת מבט בוחן שאני לא
עובד עליו.
"אז ככה, האוטו לא פה". אמרתי ורועי שתק לשניה ואמר "ומה הפחות
רעות?".
"ששני הארנקים שלנו בפנים, עם המפתחות של הבתים ועם הפלאפון
שלך". אמרתי לרועי.
ואז ירד לי האסימון שאולי הפלאפון שלי גם נגנב מהתיק שלי,
פתחתי ת'תיק במהירות, וצצה לי נחמה קטנה בלב, יש לנו נקודת אור
קטנטנה ליציאה מהמשבר הזה, הפלאפון שלי פה, חי, קיים ומחייג.

את הבום של המקרה עדיין לא קיבלנו, זה בא לנו לאט לאט בהמשך
השעה הקרובה.
עלינו לחניון, הנחנו את הגלשנים והתיישבנו על האבנים הגדולות
לצד החניון, השמש כבר שקעה, נשארנו רק אני, רועי והזונות של
החוף שהתחילו לזרום לאזור ביחד עם עוד מאות רכבים בעלי גברים
בודדים ומסכנים המחפשים מציצה תמורת כמה מאות שקלים.
התקשרנו לחבר שיבוא לאסוף אותנו מהחוף, התקשרתי לבטל את הויזה
ואת הבנקט כדי שלא יחגגו לי עליהם, התקשרנו למשטרה והם לא עזרו
לנו בכלום, רועי התקשר לפלאפון שלו והסתבר שהוא כבר מנותק,
מנותק כבר כמו שבטח הקרבורטור, המנוע, הטאסות, המערכת והמושבים
מנותקים מהאוטו בדרך לאזור תפעולי לחלקי רכב גנובים בשטחים.
זה הפלאפון השני שנגנב לרועי בחודש, אחרי שאת הפלאפון הראשון
גנבו לו באותו חוף. התסכול התחיל להשתלט על פנינו, שאלנו את
עצמנו למה זה מגיע לנו, חטאנו?...
מצאנו את עצמנו מגחכים על המקרה וצוחקים עליו, דבר שנקרא
התעלמות מן המציאות, כי למעשה זה לא מצחיק בכלל, התחלנו לדבר
שטויות בלי סוף עד שמצאנו את עצמנו בוחנים אם הזונות שם אם הן
באמת שוות או לא, אם כל מי שזורם לפה בשעה כזאת בא לזונה או
שמא יש במרחק נגיעה מאיתנו גן עדן שגורם לכל כך הרבה מכוניות
לזרום בשעה כזאת לאזור החוף, וכשאני אומר הרבה מכוניות אז אני
מתכוון לה-ר-ב-ה מכוניות.
גברת בלונדינית וחטובה התקרבה לעברנו, אמרתי לרועי שזה בטח
קוקסינל, כי ראיתי שיפוץ שדיים מרחוק, וממתי לזונה יש כסף לשפץ
שדיים, היא עברה לידינו, בחורה יפיפיה וכוסית על, באמת, אחת
שלא רואים כל יום, חיפשתי לאורך גרונה את הגורגרת אבל לא מצאתי
מאום, הבנתי שזאת אכן בחורה.
"מה היא עושה פה בחוף לעזאזל, תראה איזה כוסית, איזה גוף, איזה
יפה". אמר רועי, "כן,אה...לא יאומן, תאמין לי שאני לא יודע מה
בחורה כמוה עושה פה, חבל עליה ועל כל היופי שלה שמתבזבז פה".
השבתי.

המשכנו לדבר שטויות, אבל המחשבה על העובדה שאנחנו קיבלנו
וואחאד שוד לפנים עדיין נשארה בראשנו, זה עוד אחד מהרגעים האלו
של אותו יום שאתה פשוט לא יודע אם יכול להיות יותר גרוע מזה,
פשוט יושב שם, מסתכל על הדמדומים ושואל את עצמך למה זה היה
צריך לקרות ואם כל זה היה יכול להימנע, רגע שאת חושב הרבה, אבל
מחשבות סתמיות בת'כלס, כי כל מחשבה רק מעיקה ומתסכלת אותך
יותר, רגע שאתה יודע שיכול היה להיות יותר טוב לו היית פועל
אחרת.
ושוב אתה שואל את עצמך..."למה?".

עידן הגיע לחוף, העמסנו את הגלשנים על האוטו שלו ונסענו משם,
הגענו הביתה והמקרה כבר התעקל לנו בבטן, ולא צריך להיות חכם
בשביל לדעת שאחת מתופעות העיכול זה החרא, החרא יצא בסופו של
דבר.
מצאתי את עצמי ביום למחרת מבזבז את זמני על נסיעות למשרד
הרישוי על מנת לחדש ת'רשיון, מצאתי את עצמי בדרך לבנק בשביל
למשוך מספיק כסף מהפקידה שיספיק לי לכל החג, כי את הויזה יחדשו
לי רק אחריו, מצאתי את עצמי עוצר טרמפים עם חבילת שקלים
ואגורות בכיסים כי אפילו ארנק לא היה לי.

מצאתי את עצמי מבין שאם קרה לי משהו גרוע, אז גרוע מזה כן יכול
לקרות.
במיוחד אחרי שנפער לי חור בכיס של השקלים והכל נפל לי לתוך
המכנסיים בדרך אל האספלט, בדרך לזה שאספתי את כל השקלים
מהכביש, עד שמצאתי את עצמי בבית חולים אחרי שמכונית לא הבחינה
בי ודרסה אותי.

ציור הסיפור: http://stage.co.il/Stories/395075







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נו חמודה,
תבלעי. כן ככה,
כמו נמרודי
והפתק.



זה שקורא לעצמו
ביסלי ברוח החבר
של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/04 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרי דום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה