אני חוגרת את חגורת הבטיחות ומורידה אותה אל מתחת לבית השחי.
המבט שלו פעור ומחכה, ארוך מדי בשביל תפקיד הנהג. והוא שואל -
"מה היעד הסופי שלך?" ובאותם ימים כל שאלה פשוטה הפכה
לפילוסופית ורגשנית. אני חושבת - מה באמת היעד הסופי? לאן אני
נוסעת מכאן?

הוא שמן וקירח והפנים שלו נעימות כמו ליטוף. אני אומרת -
"נתניה". "אני אוריד אותך בבית שאן" - הוא פולט. ואני נעלבת -
למה הוא רצה להיפטר ממני כ"כ מהר? למה שלא ייקח אותי אל כל
המקומות המופלאים בהם היה, אל הסיפורים שאוחזים בו ולא מרפים.
מוכנה אפילו שייקח אותי אל משפחתו הבורגנית, אישה ושלושה ילדים
בפרברי ת"א.

"מה אתה עושה בחיים?" - שואלת האישה המפתה שאני, בתוך מכונית,
בדרך לבית שאן. "אני שף, אני מלמד כאן באחד המלונות". אני
מגניבה מבטים אל האוזניים השעירות ואל הפה הפתוח.
שף זה רומנטי. גם פרחים.
מחבקת את התיק הכבד שנשען על ברכיי ומניחה עליו מעט את ראשי,
מתבוננת בו. גלוי ופתוח. את רגליו הרוקדות בכבדות על הבלמים,
את ידו המלטפת את ההגה והשניה, אוחזת בחוזקה את מוט ההילוכים.
בטנו עולה ויורדת בקצב מדוד והכפתור האחרון בחולצה קרוע.
אני רוצה לשאול אותו - ממה הוא מפחד? הוא מתחיל לשרוק שיר שהוא
רק מנגינה, אני מרגישה את חוסר הנוחות שלו ומרגישה את תחושת
הנצחון שלי שעולה, מלהיבה, מעוררת בי חשקים לעשות בו קסם,
להעביר אותו לצד שלי, לחבק.

בית שאן מתקרבת אלינו ויש בה כיכר חדשה. האיש שלי לנסיעה שואף
אויר וכוח מהידיעה שבעוד רגע ארד, אעלם לאקזוטיקה המופלאה שרק
העיר הזו יכולה לספק. הוא שואל אם כאן זה בסדר, ואני עושה לו
עם העיניים: "בוא נמשיך לנסוע. קח אותי אל המקום הזה שהוא רק
שלך. אל הטעמים שאתה מכיר, למד אותי גם את הריחות והתיבולים.
קח אותי אליך הביתה, אל אשתך ושלושת הילדים. אמץ אותי, אני
בדיוק בגיל המתאים". ועם הפה והדיבור המבויש אומרת - "כן, תודה
רבה". ויורדת מהמכונית, מסתבכת עם התיק וטורקת את הדלת חזק
מדי.

הוא ממשיך לנסוע במכונית האפורה. בתחנה מולי רואה את האוטובוס
לנתניה חולף ומחפשת במבטי את האיש הבא.