היה זה בוקר, אולי אפילו הוא היה סתווי, אך ראשי אינו היה
מחובר לקרקע, ומחשבות התעופפו מראשי כציפורים הנודדות עם בוא
חורף.
אני שוב הייתי בקריז ממחסור בריח שלך. הייתה תחושה של איבוד
זמן כשהחלקתי על גביי השטיח ההוא, שטיח עור טווס אם איני
טועה.

קראו לו שמיל, אני לא בטוחה אפילו אם היה זה שמו האמיתי, אבל
הוא היה אמיתי כמו פרח בשבילי. הכרנו באותו מקום שהכרתי את
השאר - ברחוב בו אבי עבד, הוא נגע בי ומגעו היה כמשי רטוב על
חזי. שלא תבינו לא נכון זה לא היה סתם מקום, היתה לו משמעות
נסתרת: שם גדלתי, ושם התפתחו כל תפרחות האהבה שלי. נראה לי כי
רציתי שאבא ידע, כדי שיהיה לו אכפת, אבל אף פעם לא חשבתי
שאתאהב בפועל הערבי שעבד בשבילו. זה הרגיש כמו קטע מרומן
שקראתי פעם. על כל פנים, כשבאותו הערב דודי הביא טווס לצהריים
לא חשבתי שאי פעם אגע בו, אילו ידעתי אז מה יקרה בהמשך...

קבענו להיפגש בקפה השכונתי, זה שליד העבודה של אבי. מה שלא
ידעתי זה שהוא יבוא עם חברים. הוא הביט בי במן צפייה, ואני מיד
עניתי בסירוב נעלבת מהצעתו הניבזית, שכן אני יהודיה שמרנית עד
מאוד. מצד שני, היה זה נראה כאילו גם בו שוכנות החששות מקשר
קרוב או מגע. אולי הוא יחוש בנוח אם נשתף את חבריו.

הגענו לדירתו אחרי מספר כוסות, תארתי לעצמי שכך דירתו תראה...
אתם יודעים למה אני מתכוונת - כזאתי עם עיצוב ערבי מזוויע, אך
עם זאת מושך בטירוף. הייתה לי תחושת שייכות, כי אבי גם בקטע של
עיצוב ערבי. אותו לילה היה מטורף, לילה שלא חוויתי מעולם, גם
לא עם ההוא ליד ביתה של דודה ריבה.

מאותו יום הכל השתנה, חיי נהיו שחורים, נפרדנו לאחר מספר ימים,
ומאז לא חוויתי עוד אורזמה מופלאה כמו שחוויתי אז. חיי ישארו
מצולקים לעולם.

נפגשנו שוב בבר, היינו שיכורים לחלוטין, וכמובן שסיימנו יחד את
הערב. כשהתעוררתי, חשתי את ההאנג אובר הרגיל שחשתי כשהייתי
מתעוררת אצלו, ואז כששמתי את רגליי על השטיח חשתי בנוצות,
נוצות טווס. השטיח היה לי מוכר, בעצם זיהיתי בו את הכתם שאבא
השאיר, כששפך את הקפה לפני מספר ימים, ואז הבנתי - הוא גם יוצא
עם אבא שלי!